תופעת הדוברים

בימים האחרונים הוצג לפני הדובר של מקום העבודה. לא הדובר הראשי חס וחלילה, זה יושב לו בתל אביב. אלא דובר מקומי, משלנו. מעתה והלאה אין אנו צריכים לומר דבר, מכיוון שתפקיד הדיבור, הדוברות, הדיברור, מצוי בידו האמונה של הדובר, או סגנו, סגניתו, ומלאת מקומו. בהביטי ימין ושמאל, נראה כי לכל משרד ממשלתי, קופת חולים, בית חולים תחנת משטרה, מרכול ורשת עשה זאת בעצמך יש דובר ודוברת. צבא אדיר של בעלי ובעלות תפקידים שאינם אמורים לעשות דבר. לא לקנות לא למכור לא לייצר ולא להפיץ לא לרפא ולא לסעוד, לא להאכיל ולא לגדל אוכל, לא ללמד, ולא לבחון, אלא רק לדבר. האם נעתק הדיבור מפיהם של בני האדם? ועוד של יהודים? לא סביר. כולנו יודעים לדבר עבור עצמנו פחות או יותר. אלא שפחדה של התקשורת נפל על הבן אדם. כולם פוחדים לומר דבר מה שאיננו תקין פוליטית שמא תתעלק עליו התקשורת הכל-יכולה ותלבין את פניו של הארגון, קיקיוני ככל שיהיה. לכן מתמנים דוברים ודוברות אשר יוכלו בדברי חלקות ליפות את המכוער, להעלים את הרשלנות, להפיס את דעתם של חוקרי התקשורת ארוכי החוטם ולהאכיל אותם שלל דברי הבל שאותם יקחו אל העורכים. אבל האם מאמין מישהו לדובר משרד כלשהו? האם מאמין מאן דהוא לדובר בית החולים לאחר שהחולה האח"ם כבר קרס והפך לצמח כבד משקל? האם מאמין מישהו לדובר צה"ל כאשר היא מוסרת על מספר נפגעים בנפילה של קטיושה על פלוגת חיילים לא ממוגנת? כמובן שלא. איש לא מאמין לדוברים וכולם רוצים שבעלי העניין ידברו בעצמם. הדוברות היא כולה מעשה נוכלות מוסכם, שבו הדובר מוסר גרסה מוחלקת, והתקשורת מנסה לחלץ ממנו משהו אמיתי. ענף תעסוקתי שכולו הבל, רוח, וחוסר תכליתיות. קידמה נוסח ישראל שנת 2007, כמו ניצחנו בנקודות, כמו אנחנו כאן והם שם, כמו נעלי קרוקס להסתערות על הבופור. אם אדם זקוק לדובר משמעותו שאין לו דבר מה אינטליגנטי לומר, ועדיף שישתוק. אינני יודע אם אראה את הדובר הזה שוב, ואולי הוא איש טוב ונחמד. אבל הוא סימפטום למחלה שמתבטאת באמונה שדיבור נכון, דברור נכון, דוברות נכונה, יכולים לכסות על כל אמת לא נעימה, מכוערת ואף מסוכנת.