אתמול התפרסמו בכלי התקשורת לראשונה החשדות נגד חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, בכללם עבירות שעניינן יעוץ לאויב בעת מלחמה ומגע עם סוכן חוץ.
יש לציין כמובן, שבשארה הינו בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. עם זאת, הפרסומים ביחס לעבירות המיוחסות לבשארה החזירו אותי לכמה רגעים לימי היותי סטודנט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.
זה היה בחודש נובמבר 2001, בתחילת השנה הרביעית (והאחרונה) ללימודי בפקולטה. בקיץ של אותה השנה התכנסה בדרום אפריקה ועידת דרבן שהפכה למופע אימים אנטי-ישראלי.
באחד הימים, בעודי צועד במסדרונות הפקולטה, צדה את עיני מודעה בדבר יום עיון שאמור להתקיים בפקולטה כעבור שבוע, בארגון "מרכז מינרבה לזכויות אדם". כותרת יום העיון היתה "ציונות, גזענות וועידת דרבן". עם הנואמים ביום העיון נמנה לא פחות מחבר הכנסת עזמי בשארה, אשר חזר זה לא מכבר מביקורו באזכרה לחאפז אל-אסד, בה נכח השיח' חסן נסראללה, שם נשא בשארה נאום ובו קרא לערבים להמשיך במאבקם נגד ישראל.
על-רקע התבטאויותיו הנ"ל של בשארה ושאר מאורעות התקופה (הטרור הערבי השתולל ברחובות ישראל וגבה קורבנות תדיר; שלושה מחיילי צה"ל היו נתונים בידי החיזבאללה ללא סימן לגורלם), היתה הזמנת בשארה לפקולטה בשבילי ובשביל חברי מתא הסטודנטים תל"ם, אשר ייצג באותה התקופה את הליכוד ושאר מפלגות הימין באוניברסיטת תל אביב, בבחינת "סדין אדום", שחייבה הבעת מחאה כלשהי.
בבוקר ביקורו המתוכנן של בשארה, תלינו ברחבי הקמפוס מודעות המבשרות על הגעתו ליום העיון. באותיות קידוש לבנה נכתב: "החיזבאללה מזמין את ציבור הסטודנטים להרצאת אחד מתומכיו, חבר הכנסת עזמי בשארה". בתחתית המודעה צירפנו מספר טלפון, שמא יהיה מי שיחפוץ להגיע ולשמוע את דבריו המלומדים של מר בשארה ביחס לקשר בין ציונות וגזענות.
לא חלפו שעתיים מתליית המודעות, והטלפון שאת מספרו ציינו במודעה התחיל לצלצל תדירות. לא היו אלה דווקא סטודנטים שביקשו להגיע להרצאה, אלא דווקא עובדים ממחלקת הביטחון של האוניברסיטה, שדרשו בתוקף כי נסיר את המודעות תוך נקיטת איומים מרומזים בנוסח "בשביל מה לכם בעיות". כששאלנו פעם אחר פעם מי בהנהלת האוניברסיטה העביר להם את ההוראה לדרוש מאיתנו את הסרת המודעות, נעננו בתשובות מתחמקות.
אחר-הצהריים התכנסנו כלאחר כבוד לאולם כס המשפט בפקולטה למשפטים לתחילתו של יום העיון. האולם היה מפוצץ בסטודנטים וחברי סגל אקדמי שבאו לשמוע את "פניניו" של מר בשארה. כשהתחיל בשארה לדבר, הגיבו כמה מחברינו בקריאות ביניים. מובן שמיד זכינו לתגובה נמרצת של שלל כינויים מצד החרדים לכבודו של בשארה במקום, ובראשם הכינוי "פשיסט", המשמש מקדמת דנא להשוואה בין הימין הישראלי ובין בני בריתו של היטלר במלחמת העולם השנייה. בשארה עצמו לא טמן ידו בצלחת, ומיד שעמד על האהדה שהוא זוכה לה מצד רוב הנוכחים, התמוגג וציין ש"לא צריך להתרגש". על כך זכה מציבור הנוכחים למחיאות כפיים סוערות במיוחד.
יום העיון הסתיים מבחינתנו מהר מהצפוי. כשנוכחו המארגנים שנוכחותנו במקום עלולה להשבית את השמחה, הורו לאנשי הביטחון להוציא את אחד מחברינו מהאולם. במחאה על כך יצאנו מהאולם כולנו, תוך שאף יציאתנו מלווה במחיאות כפיים רמות מצד הנוכחים, שביקשו לבטא את שמחתם על כך שיוכלו כעת לשמוע באין מפריע את הרצאת הדוקטור בשארה.
בחוץ עוד הספקתי לשמוע את אחת ממזכירות הפקולטה תמהה באוזני חברתה כיצד העזנו להתנהג בצורה כה "גסת רוח" בשעה שבמקום נכחו אנשי סגל בכירים כל כך.
עד כאן סיפור המעשה, וכעת לשאלה המתבקשת: בעבר, הופנו מצד חלקים בשמאל הישראלי "אצבעות מאשימות" כלפי מנהיגים במחנה הימין על כך שיצרו בהתנהגותם ו/או בדבריהם "אווירה" שאפשרה ביצוע מעשים נפשעים, וזאת על אף שמעשים אלה זכו לאחר ביצועם לגינוי נמרץ וכללי מצד אותם מנהיגים בימין. האם לשיטתם של אותם מאשימים, הלגיטימציה שזכה לה בשארה מצד חלקים בשמאל הישראלי "עודדה" אותו במובן מסוים לבצע את העבירות המיוחסות לו (וההגינות שוב מחייבת לציין - בשלב זה לכאורה)? או שמא המוסר הכפול של אותם מפני אצבעות מאשימות יעבוד פעם נוספת שעות נוספות?