השוטר מיכה לינדנשטראוס

במסגרת טירוף המערכות שבו שקעה מדינת ישראל, ראינו כבר פעמים רבות בית משפט השם עצמו למחוקק, יו"ר הכנסת השם עצמו שר-חוץ, נשיאים (עזר ויצמן ומשה קצב) המנהלים מדיניות-חוץ משל עצמם, ועוד כהנה וכהנה בעלי תפקידים, העוסקים בדברים שמחוץ למסגרת תפקידיהם וסמכויותיהם. מבקר המדינה, לכאורה, הוא בעל סמכויות נרחבות מאוד. סמכויותיו ותפקידו הוגדרו בסעיף 2 לחוק-יסוד מבקר המדינה, לאמור: "א. מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמינהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על-פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה. ב. מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך". לכאורה, כמעט אין מגבלה לתחום הביקורת, וכמאמר חז"ל הוא משתרע מקרני ראמים עד ביצי כינים. "כל עניין אחר שהמבקר יראה בו צורך", יכולה להיות גם השאלה כמה צלחות אינג'רה אכל השר סעדיה רבינוביץ במהלך ישיבת הממשלה, או כמה ריבועים של נייר טואלט צרך (שאלה זו הפכה בימים האחרונים לנושא שהעולם כולו דן בו). לכאורה, הכל פתוח בפני המבקר והוא רשאי לשאול כל שאלה ולבדוק כל דבר ועניין "שיראה בו צורך". לפני כשנה פרסם העיתונאי יואב יצחק, באתר Nfc שבבעלותו, ידיעה מרעישה על כך שאהוד אולמרט קנה, מכר ושכר נדל"ן בנסיבות, המחשידות את העסקות הללו כמסווה לקבלת שוחד. אין בכוונתי לעסוק כאן בפרטי הדברים, שאינם נחוצים לענייננו. העיקר הוא, כי מישהו החשיד את אולמרט בקבלת שוחד, בשעה שכיהן במשרה ציבורית. נגד אולמרט הועלו חשדות נוספים, כמו החשד כי בתחום תפקידיו עסק בעניינים שבהם היו לו אינטרסים אישיים. מאז פרסום הדברים, אנו מבוססים בביצה של חקירות מבקר המדינה בנושאים אלה, המתנתו לתגובותיו של אולמרט והעיכובים בהגשתם של דוחות המבקר. בינתיים מכריז אולמרט כי "אין לו אמון" במבקר המדינה – כאילו זקוק המבקר לאמונו, בעודו חייב דין וחשבון אך ורק לכנסת שהוא פועל בשליחותה – ועם ישראל כולו רוחש ובוחש בקלחת הניחושים, האם אולמרט מושחת שלקח שוחד, או שמא הוא קורבן של עלילה שפלה ועיוות המציאות. ואני הקטן שואל: מדוע בכלל עוסק מבקר המדינה בנושאים אלה, שאין לו הכלים ואין לו הכישורים לטפל בהם?. אכן, סמכות פורמלית יש לו, אך מדינת ישראל זקוקה לטיפולו בנושאים שבהם באמת הוא נחוץ, בעיקר בכשלים ובמחדלים בתחומי המינהל הציבורי. כל הקורא את סעיף החוק שצוטט לעיל, מבין כי לכך התכוון המחוקק, וכי בפסקה ב' העניק למבקר סמכות שיורית כדי להימנע מהגבלתו. אך ברי כי המחוקק לא התכוון למנות את המבקר כמתחרה במשטרה. אם עובד הציבור לקח שוחד, אנס עובדת, מעל בכספים, ריגל למען האויב, זייף מסמך או ביצע עבירה אחרת מכל מין וסוג, אין זו בעיה של סדרי המינהל – אלא כאשר ביצוע העבירה או הסתרתה התאפשרו בשל ליקויים בסדרי המינהל, כגון היעדר בקרה ופיקוח. שני אלה, הבקרה והפיקוח, הם-הם עניינו של המבקר. ואולם, אם עובד הציבור עבר עבירה פלילית כלשהי, חמורה ככל שתהא, לצורך זה בדיוק יש לנו משטרה. קרוב ל-30 אלף שוטרים וקצינים מקבלים שכר, וממלאים כראוי או לא-כל-כך כראוי את תפקידם, כדי למנוע עבירות וכדי לחקור ולמצוא את העבריינים. זהו מקצועם, הם מיומנים בחקירת חשודים ולעיתים קרובות יודעים גם לנהל את החקירה בתחבולות. חוקרי המשטרה אינם ממתינים עד שהחשוד יואיל בטובו למסור להם את תגובתו, ואף זאת רק לאחר דחיות ותירוצים – כפי שאירע במקרהו של אולמרט. מדוע, אם לא למען פרסומת עצמית ומשיכת העין הציבורית לנפלאותיו, צריך מר לינדנשטראוס לעסוק בחקירת ענייני הנדל"ן של אולמרט?. מה לו ולבדיקת מחירי הנכסים בירושלים באותה עת, ולהסקת המסקנה בדבר אמיתות המחיר שאולמרט שילם או קיבל?. מה למבקר המדינה ולהעמדת אנשים – עובדי הציבור ושאינם כאלה - בחקירת שתי-וערב הדוקה ומתישה, שרק בה אפשר לפעמים להוציא מפי הנחקר מידע שהתאמץ להסתיר?. השאלה האם אולמרט עבר עבירה, או שמא נהג בתום-לב ובנקיון כפיים, היא שאלה פלילית פשוטה, שהכרעתה צריכה להיעשות אך ורק בחדרי החקירה של המשטרה ולאחר-מכן – אם בכלל – באולם המשפטים. אילו נטען כי גוף ציבורי רכש או מכר נדל"ן במחיר מגוחך, היה בכך עניין למבקר המדינה, ואזי היה ראוי שיברר את מחירי הנכסים באזור במועד הרלוונטי – לא כדי לקבוע האם נעברה עבירה פלילית, אלא כדי לקבוע האם היתה חריגה מסדרי המינהל התקין, ולהעביר ליועץ המשפטי את חקירת הפן הפלילי עצמו. בפרשת אולמרט מדובר ברכוש פרטי, שאינו מעניין את המבקר, ולכן העיסוק בכך הוא חריגה לא-סבירה מתחום תפקידו. הקשר הציבורי היחיד של הפרשה טמון בתפקידו הציבורי של אולמרט, ולפיכך החשד הוא כי נעברה עבירת שוחד, שחקירתה היא עניין משטרתי פשוט ורגיל. אכן, התשובה לשאלה האם ראש הממשלה עבר עבירה פלילית אם-לאו, היא בעלת משמעות ציבורית עצומה. אך כך הדבר גם בשאלת בריאותו הגופנית והנפשית של ראש הממשלה. מדוע לא שלח לינדנשטראוס את אנשי משרדו, לבדוק האם ראש הממשלה אריאל שרון באמת לקה בתרדמת, ומה הן הסיבות לכך – קריש-דם או, ההיפך הגמור, שטף-דם במוח?. מדוע לא בדק המבקר, באמצעות עובדיו, את טיב הטיפול הרפואי שניתן לשרון?. אין ספק בליבי, כי אילו נטען שרופאיו של שרון קבלו שוחד כדי לחבל בטיפול, לא היה המבקר מעלה בדעתו לבדוק את הטענה, אלא משאירה למי שמקצועו בכך – אנשי רפואה. ראוי כי תובנה ברורה ובסיסית זו יישם המבקר גם בתחום הפלילי. אני מציע למר לינדנשטראוס, שיתרכז במטרה שלשמה קיים התפקיד שבו הוא מכהן: ביקורת המינהל הציבורי, סדריו וליקוייו. אם במהלך הביקורת יעלה חשד בדבר עבירה פלילית כלשהי, יואיל המבקר להעביר את העניין ליועץ המשפטי לממשלה ולחקירת המשטרה. אם תידרש עצירת הביקורת כדי שלא לחבל בחקירה, ימתין המבקר עד שתגיע השעה ואזי ימשיך בביקורת. ואולם, אל יהפוך את משרדו לשלוחה של משטרת ישראל, או – גרוע מכך – לגוף המתחרה במשטרה. לא רחוק היום שבו ידרשו אנשי מבקר המדינה ללבוש מדים, לשאת נשק ולירות בחשודים שנמלטו ממשמורתם החוקית. בידי המבקר כלים די והותר לעשות כאן סדר. אפשר ורצוי להוקיע פקידים ומוסדות מושחתים – אף זאת ללא חריצת-דין פושעת בנקיבת שמו של אדם, בטרם הורשע כדין – ואפשר בהחלט לשפר את המינהל הציבורי, גם ללא הרעשת התקשורת בבשורות ובדוחות על חקירות פליליות יומרניות. בדרך זו תימנע "שריפת" המבקר בתקשורת השכם והערב, עד שדמותו היתה לזרא בעיני הציבור, ויוקרתו האישית אך תגדל.