הסטודנטים נדהמים

הסטודנטים התל אביבים נדהמו מן האלימות שהפעילו נגדם השוטרים. שוטרי היס"מ הפליאו במפגינים את מכותיהם, כן, באותם סטודנטים שלאחר מכן יתבקשו ללכת למילואים, להילחם בעזה, להילחם בלבנון, אך לא מעבר לקו הירוק כמובן. מה זכות לסטודנטים התל אביבים להתפלא? היכן היו אותם סטודנטים כאשר אותם שוטרים ובריוני יס"מ היכו נערות בנות חמש-עשרה על גבעות שייח אברק, סליחה, גבעות עופרה ועמונה? היכן היו אותם סטודנטים כאשר אלפי אנשי יס"מ הסתערו על תושבי חומש, ישוב הקיים מאז שנת 1980, והרסו אותו עד היסוד? היכן היו אותם סטודנטים כאשר אותה משטרה מנעה מאוטובוסים להגיע אל ההפגנות נגד הגירוש המסיבי של עשרת אלפים יהודים מביתם? כל אותם סטודנטים לא עשו דבר, לא אמרו דבר, לא מעט מהם שחקו על חשבונם של ה"מתנחלים". הם חשבו שהם בצד הנכון של המתרס הפוליטי, הצד שהוא תקין פוליטית, ולכן ההתעללות, האלימות, היחס האנטישמי, יהיו רק מנת-חלקם של יהודים "אחרים". טעות מרה. כאשר השלטון חש שיש לו לגיטימציה להתגולל, להכות, לעצור ללא משפט, להכפיש ציבורים יהודיים, להתנהג כקלגס, לגנוב, להשחית, והכל ברשות הבג"צ, אין סיבה שיעצור במקום שנוח לציבור אחד. את הרשות להתנהג כמדינה רודנית נתנו הסטודנטים עצמם לממשלת ישראל ולחונטה התקשורתית-משפטית אותה משרתת ממשלת ישראל. אם לסטודנטים יש גרם של הגינות, יצטרפו בפעם הבאה לעלייה לחומש ושא-נור, ויצעקו כל ישראל חברים, כל ישראל ערבים זה לזה, ויהודי לא מגרש יהודי.