ועדת וינוגרד היתה צריכה לבדוק לא רק את תפקודה של המערכת הצבאית והפוליטית של ישראל אלא בעיקר את השאלה הבסיסית המוצבת רק לגרמנים: "איך רבים כל כך, ביניהם אפילו אנשים אינטלגנטים מאוד, נותנים לעצמם ללכת שולל אחר רעיונות ששיקריותם בולטת בעליל?".
הרי כל בן-אדם שעיניו בקודקדו יכול היה לראות שבאמצעות מלחמה לא ניתן היה לשחרר את החיילים החטופים וגם לא להרוס את החיזבאללה. התיאוריה של העלאת תג המחיר לאוכלוסיה אזרחית כדי שתפעיל לחץ על ארגונים מזויינים לא ממש עבדה בהקשר הפלשתיני ומדוע היתה אמורה לעבוד בלבנון?
מדוע תושבי הצפון לא יצאו בהמוניהם לרחובות והודיעו שהם מסרבים שישחקו רולטה רוסית בחייהם? מדוע אלו שהזהירו ומחו נחשבו ועדיין נחשבים כבוגדים?
זה לא היה ממש סוד צבאי שפגיעה למשל במיכל האמוניה במפרץ חיפה היתה עלולה להביא למותם של מאות אלפים ולכך לא ממש היו תשובות ורק פתאים, כלומר פרייארים יכלו להאמין שסכנה כזו לא קיימת.
ההשוואה עם גרמניה הנאצית מול הפסיכוזה ההמונית בישראל בזמן מלחמת לבנון השנייה (מונח זה לבדו מזכיר את מלחה"ע השנייה) מתבקשת, לא רק מפני שהמיעוט קטן שפוי שהעיז לצאת בפומבי נגד ההתקרנפות הואשם בבגידה, אלא גם מפני שאותם שהיו בעמדות השפעה וידעו שהמהלכים כושלים וההגיון פושע וצולע, לא העזו לצאת בצורה בוטה וחריפה נגד האסון. זאת למרות, שלא כמו תחת המשטר הדיקטטורי בגרמניה הנאצית, מידת הסיכון האישי לקולות הביקורתיים בישראל לא היתה גבוהה.
היו גנרלים גרמניים שהתנגדו למלחמת העולם השנייה ובמיוחד לפלישה לברה"מ, שכן הם ידעו שעקב התשתית הלקויה שם ומחסור בדלק מטרות המלחמה לא ניתנות להשגה. את הביקורת שלהם הם שמרו לשיחות אינטימיות ולא העזו להפיל את הרודן המטורף. אחדים מתוך כוונה למנוע את הפלישה לברה"מ (מבצע ברברוסה) העבירו דרך שווייץ את תוכניות המבצע, אך סטאלין לא האמין למידע וחשב שזהו מהלך הטעיה.
קצין זוטר גרמני אמר בראיון שעד היום הוא זועם על אותם גנרלים שלא גילו אחריות והפילו את הרודן ועל-ידי כך היו מונעים את מותם של מיליונים. אפילו אותו קצין שניסה ביולי 1944 להתנקש בהיטלר, לא היה מוכן לסכן את עצמו יותר וכך הפצצה שהטמין הוזזה ממקומה ולא פגעה ברודן הנאצי.
בישראל אין צורך להתנקש במנהיגים, אך יש צורך דחוף לא ללכת אחריהם שולל.
