הקונספציה

בסקירת דוח הביניים הציג השופט וינוגרד לקראת סוף דבריו נקודה מהותית שאותה הניח לדיון ציבורי. ההנחה שרווחה בקרב ההנהגה הישראלית שעידן המלחמות עבר. נקודה זו אינה ייחודית רק לשלב הפתיחה במלחמה, אשר בו עקב התפיסה השגויה הזו מצאנו את עצמנו לא מוכנים למלחמה, היינו מופתעים מעצם פריצתה ונותרנו ללא פתרון לעורף. נקודה זו תשוב ותצוץ גם כאשר הוועדה תדון בבלבול בניהול המלחמה, ובאי קיומם של אמצעים שיכלו לסייע לחיילים או להגן עליהם. ככל שיתעמקו יותר בכל פן של המלחמה, כך הם יבינו שאין אין כאן מקריות. קו מנחה עקבי עובר בין כל הכשלים. קו מנחה זה הוא הקונספציה. אך לא בכדי החליטה ועדת וינוגרד לא לעסוק בתפיסה השגויה שאני קורא לה כאן בלע"ז קונספציה. מקורה של הקונספציה בצרכים פוליטיים, והיא צריכה להיות מלובנת בדיון הציבורי. או במילותיו של השופט וינוגרד: "אנו סבורים כי מעבר לצורך לבחון את כשלי הניהול וההיערכות, מעבר לצורך לבחון את ליקויי ההחלטות, אלה הן השאלות המרכזיות שמלחמת לבנון העלתה על פני השטח. אלה שאלות החורגות מעבר למנדט של ועדת חקירה כזו או אחרת, אלא הן שאלות העומדות בלב הקיום שלנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. תהיה זו טעות להסתפק בבחינת ליקויים וכשלים שהתגלו במהלך המלחמה ולא לטפל בבעיות יסוד אלה." (ההדגשות במקור). הקונספציה הלכה ונבנתה לאורך שנים, החל מיציאתנו מלבנון במאי 2000, והלכה ותפסה לה אחיזה בקרב חלק מהפוליטיקאים, ונתמכה על-ידי רשת של אנשי יחסי ציבור, מעצבי דעת קהל ועיתונאים. כל מי שהתנגד לקונספציה הזו הוצג כנביא זעם וזכה לקיתונות של לגלוג. אנשי צבא שהעזו לחלוק עליה הושתקו, קידומם עוכב ואחדים, כמו הרמטכ"ל יעלון, אף פוטרו. בבסיס הקונספציה עמדה ההנחה שניתן ליצור קיצור דרך לפתרון הסכסוך על-ידי מהלכים חד-צדדיים. מאחר שהצד השני אינו מוכן להתקדם במשא-ומתן, אנו נפעל באופן חד-צדדי. יצאנו מלבנון, התנתקנו מעזה, נתכנס מיהודה ושומרון, נקים גדר, נסתגר בבועה שלנו ונתנתק מהמזרח התיכון ובעיותיו. כל הצרות יישארו בחוץ ואנו נחיה באושר ועושר לנצח בארצנו הקטנטונת. מאחר והדרך לשלום פתוחה, וסיום הסכסוך נתון כולו בידנו, אין צורך לתת את הדעת יותר מדי ל"תרחישי אימה". כל מי שמזהיר מפני סכנות, עושה זאת רק משום שהוא "מתנחל" או "פנטזיונר" שרוצה לסכל את ההינתקות/ התכנסות. כל מי שהזהיר מפני הסכנות של ההתכנסות, הצביעו לו על גבול לבנון ואמרו: "הנה, גם כשיצאנו מלבנון היו רואי שחורות שהזהירו מפני מה שיהיה שם, ותראו איזה שקט". כל מי שהאמין בקונספציה או רצה לגרום לאחרים להאמין בה:

• העדיף לא להקדיש זמן רב מדי לדאגה מבניית הכוח הצבאי של החיזבאללה, למרות שכל המידע המודיעיני אודותיו היה גלוי, כי הכרה באיום היתה סותרת את התיאוריה שהצדיקה את כדאיות ההינתקות.

• לא הגביר את הערנות, ולא השקיע באיסוף מידע מבצעי פרטני, עדכונו והפצתו על בסיס שוטף. מה שמסביר מדוע תצלומי האוויר שהיו בידי כוחותינו לא היו מעודכנים.

• לא הפנים את תוכנית הפעולה שהכין צה"ל כתגובה לתרחיש חטיפה מצד חיזבאללה, לא למד את מסקנותיה ולא הפעיל אותה כשהיה צורך.

• לא השקיע בפיתוח אמצעי לחימה לטיפול באיומים כמו קטיושות על חיפה, או טילי נ"ט על טנקים.

• לא טרח לשמור על רמה גבוהה של כוננות בימ"חים.

• לא הכין תוכנית לטיפול בעורף, לא בנה לשם כך מערך לוגיסטי, ולא תרגל אותה.

השופט וינוגרד אמר גם זאת במילותיו הוא: "על-פי ניתוח כזה- לא היה צריך להתכונן למלחמה, ולא היה נחוץ לעדכן בצורה שיטתית ומושכלת את תפיסת הביטחון הכוללת של ישראל, ואת הצורה בה היא אמורה לגייס ולשלב את מלוא משאביה ומקורות עוצמתה." אם תחשבו על כך, תמצאו בעצמכם עוד לא מעט מחדלים והזנחות, שבשעתו נראו הגיוניים על-רקע הקונספציה הזו, וכעת כשהיא הוכחה כשגויה מעיקרה הם נראים בלתי סבירים בעליל. חשוב שנזכור, כי בניגוד לקונספציה שגרמה להפתעה במלחמת יום כיפור, הפעם הקונספציה הזו לא נוצרה מאליה. היא לא נבעה באופן טבעי מהלך רוח ציבורי של אופורית ניצחון. היא נוצרה, הובלה, טופחה והוטמעה על-ידי קבוצה מאוד מסוימת של פוליטיקאים, כדי לשרת אג'נדה פוליטית שגויה מיסודה. מובילי הקונספציה צריכים להודות בטעותם ולהסיק את המסקנות האישיות. -------------------------------------------------------- 1. מקור: ההודעה לעיתונות של השופט וינוגרד המופיעה באתר הוועדה: הודעה מ-30.4.07 בעברית, סעיפים 19-21.