הממשלה - אם החלטותיה רציונליות כלל - נמצאת בדילמה נוראית, כיוון שלא תקצבה את החינוך בעין יפה, כראוי. אין זו בעיה של ממשלת אולמרט בלבד, אלא של כל ממשלותינו. בשנות השישים עוד הובלנו ברמת החינוך המדעי לנוער, ומאז התדרדרנו בהתמדה, בחסדו של משרד החינוך והתרבות (הוותיקים זוכרים את המערכון של "הגשש החיוור", שהציע למנות את שר החינוך לשר המלחמה, כיוון שהצליח ליצור אין-חינוך בכהונתו). גם החינוך ההומניסטי והתודעה היהודית של צעירינו לקויים ביותר, ושלא נדבר על הידע הכללי, על שליטתם בעברית ובאנגלית, על היכרותם עם הארץ ועל עוד הבטים של תוכנית הלימודים, שחשיבותם רבה לאזרחות ולמוטיבציה.
לכאורה, אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית. ביחסה לחינוך אין מדינת ישראל מתנהגת כמדינה יהודית. היהודים - "עם הספר" - שמו את החינוך לנגד עיניהם, והיו למשל בקרב שכניהם גם בתחום הזה. אין פלא, שבקרב חתני פרס נובל חלקם של יהודים גדול במיוחד. מדינת ישראל תרמה רק שלושה חתני פרס נובל במדע וחתן אחד בספרות. מארבעתם שניים (הסופר ש"י עגנון והמתמטיקאי ישראל אומן) אינם תוצרים של מערכת החינוך הישראלית.
במסגרת היפוך הפירמידה, שעליו חלמו חלק מאבות הציונות, הצליחה מדינת ישראל לנוון את החינוך, שיצר את העדיפות הגבוהה של עם ישראל על כל העמים. כך, הצליחה מדינת ישראל לייצר בראשונה בתולדות עם ישראל אנאלפאביתים יהודיים. אכן, הישג כביר וראוי לציון.
כשיצא לאור דוח דברת, כתב לי חבר, שהחינוך בישראל שקוע כל כך עמוק בשפל המדרגה - עד שכל רפורמה יכולה רק לסייע לו. וכידוע, כשמגיעים לשפל המדרגה - רואים עוד גרם מדרגות, המוליך מטה.
זכות ההפגנה נרמסת
במקום לפתור את הבעיות - דווקא כשנוצרה רווחה, כשהכנסות המדינה גדלות, ואין איום על הצמיחה - ולהאזין למצוקות, הממשלה מעדיפה לשסות בסטודנטים את שוטרי היס"ם. ידיד צעיר, שהשתתף בהפגנת הסטודנטים בתל אביב, סיפר לי, שהשוטרים התנפלו על המפגינים בזעם - "הם קפצו עלינו כמו דוברמנים", הוא נזכר בארוחת ערב משותפת. כלומר, הממשלה שלחה את שוטריה להכניס באלותיהם קצת שכל לראשי הסטודנטים.
זו דרך השלטון לשמור על הקיים, ובאותה ההזדמנות לפרנס היטב אורתופדים ונוירולוגים, ולשכנע את הצעירים - באמצעות דוגמה אישית של הדדיות - שכדאי להישאר בארץ, וצריכים לתת הכל למדינה כשתבקש (עיינו ערך מלחמת לבנון 2).
הפגנה צריכה לקבל אישור של מפקד משטרה. כלומר, החוק הישראלי נותן לחתול לשמור על השמנת. כך, באמצעות מניעת הפגנות נגד בכירי המשטר, מבטיחים מפקדי המשטרה את קידומם האישי. בנוסף, זכות היסוד של האזרח בדמוקרטיה להפגין נרמסת בארצנו ברגל גסה ובמכות אלה. יש לציין, כי בפרשנותו לחוק ובעונשים, שהוא מטיל על מפגינים נגד השלטון ונגד בכיריו, תומך בית המשפט הישראלי בהתנהגות זו.
הסטודנטים אינם לבדם. הרבה מפגינים לפניהם פיזרה המשטרה באלימות ובאכזריות - אם
בתו של ראש הממשלה לא היתה ביניהם - ואחר כך דאגה להעמידם לדין. כידוע, רוב השוטרים המכים לא הועמדו מעולם לדין - גם כשירו במפגינים (על כך עמדתי
במאמר קודם על אלימות משטרת ישראל).
דילמה קשה
נניח, שבאוצר מצאו שק נשכח עם כסף, שנותר מתקציב המדינה (לא חילקוהו, לא גנבוהו, ולא בזבזוהו - פלא טבע במחוזותינו), והחליטו להקדישו לחינוך. הדילמה של הממשלה הנה היכן להקצותו: האם לתיתו לגני-ילדים ולבתי-ספר יסודיים, או שמא להעניקו לסטודנטים, לחינוך הגבוה ולמחקר?
הקצאה של עוד משאבים לגני-הילדים צודקת יותר - כיוון שהיא תחול על יותר משפחות. כל הקצאה נבונה של תוספת תקציבים לבסיס הפירמידה תיטיב עם רבים יותר. גני-ילדים ובתי-ספר יסודיים הנם הבסיס. כל מדרגה נושרים חלק מהתלמידים, ואינם משתתפים עוד במערכת החינוך. לכן, לכאורה, מענק לבסיס הפירמידה החינוכית צודק יותר.
כיום, ילדים רבים אינם נמצאים במערך גני-הילדים - כיוון שלהוריהם אין המשאבים להעניק להם חינוך פרטי (אפילו מסובסד). כתוצאה מכך, לרוב, אמהות נותרות בבתיהן עם ילדיהן הפעוטים, ואינן משתתפות בכוח העבודה. כלומר, ההקצאה לגני-ילדים הנה למען ההווה עם מבט לעתיד.
הקצאה של עוד משאבים לתקציב המצומצם מדי של ההשכלה הגבוהה בישראל תניב מיד שיפור בחינוך של בעלי המקצוע האקדמאיים בישראל, בהכשרה של פרחי הוראה ועוד. יתר על כן, שיפור המחקר, גיוס עוד צעירים לסגל האקדמי והגדלת מספר המכללות (בעיקר, בפריפריה) ישפרו את איכות חיינו, וימנעו זליגת מוחות. ההקצאה להשכלה הגבוהה הנה השקעה בעתיד המדינה עם מבט לעתיד הקרוב מאוד.
למרות שעסקתי לא מעט בחשיבה על עתיד החינוך בישראל, אין לי פתרון חד ופשוט לדילמה זו. מניסיוני, אני יודע, שהבעיה תוכרע - כדרכה של מדינת ישראל - באורח הרע ביותר, שיזיק להווה, ורק יפגע בעתיד המדינה.
בכל אופן, למרות שלדעתי, הסטודנטים צודקים במאבקם - הייתי מקצה את עיקר שק הכסף הזה לנדבכים היסודיים בחינוך - לגני-הילדים, לחינוך היסודי וליום חינוך ארוך.
במקביל, הייתי מכנס את טובי האנשים לצוות, שיחשוב כיצד להקל על העול המוטל על הסטודנטים. למשל, באמצעות משכנתא לתואר אקדמי - קרנות להלוואות ארוכות-טווח לשכר לימוד, כנהוג בארצות-הברית, שיוחזרו, ברבית נמוכה, שנה-שנתיים אחרי סיום התואר ותחילת העבודה. ולבסוף אשתדל למצוא אפיקים יצירתיים למימון האקדמיה, המחקר והחינוך הגבוה. זה אינטרס לאומי, שאינו צריך להתממש על גבם של הסטודנטים ושל הוריהם.
אך, כידוע, זו שאלה היפותטית - כיוון שמולך הביטחון אוכל בנו כל חלקה טובה, כאילו רק צבא גדול (וחלש - כפי שהתברר בקיץ האחרון), עתיר משכורות ותנאי שירות לאנשי הקבע ייתן לנו ביטחון. דווקא דוח הביניים של ועדת וינוגרד (ובעיקר, הדברים בעל-פה של השופט וינוגרד במסיבת העיתונאים להצגת הדוח) מצביע על הזנחת התחומים האחרים - כמו רוח לחימה וכמו חינוך - שיכולים לתרום רבות לחוסן הלאומי.