אמריקה משנה את טעמה לאט לאט. הלחץ על הממשל להידבר עם הסורים עושה את שלו וגם ארצות הברית הקשוחה של מיסטר בוש הולכת ונוטשת את עמדתה הקשיחה לעבר הידברות עם מלכויות הטרור והרצח, עם מרכזי הג'יהאד העולמי, ובסופו של דבר לשתף איתם פעולה.
ומה לנו כי נלין על אמריקה שמעדיפה לדבר ולפייס את סוריה ואירן? גם ישראל מארחת את נציגי החמאס, שכל האידיאולוגיה שלו היא השמדת מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל מעודד את היוזמה הסעודית, שהיא יוזמת החמאס בעטיפה ורודה. מדינת ישראל מנהלת משא-ומתן עם החמאס על שחרורו של חייל המצוי לא יותר מ-10 קילומטר מן הצבא העצמתי ביותר במזרח התיכון (כך מספרים לנו).
ישראל מספקת מים חשמל מזון ותקשורת לחמאס שמכריז מעל כל במה כי כוונתו להשמיד אותה. ממשלת ישראל מעבירה ברוב גדול החלטה שתממן את החמאס במאה מיליון דולר לשנה תמורה הגז המצוי במים הטריטוריאלים של ישראל. כל אישיות ישראלית זוטרה שאי פעם החליפה מילה עם סורי, זוטר ככל שיהיה, מקבלת זמן מסך כאילו כבר מסרה את הגולן תמורת שיר מזמור תהילה לבשאר אסאד.
כל ציוץ של דובר סורי כלשהו על מוכנות לקבל את רמת הגולן מבלי לירות אפילו פגז אחד מתקבלת בתרועות ניצחון השלום. (הקטיושות באות אחר-כך, מלבנון). ואחרי כל הסתירות ההגיוניות הללו ישנם התמהים על הפייסנות של האמריקנים כלפי סוריה ואירן המבטיחות להוציא את אמריקה בשלום מן הבוץ העירקי תמורת הקרבת ישראל?
אמריקה לא צריכה ולא יכולה להגן על ישראל יותר מאשר ישראל מוכנה להגן על עצמה. כגודל ההתבזות של ממשלת ישראל, גודל הנטישה על-ידי המערב הפייסני. אם חושב מישהו שהמערב מוכן לעשות עבור היהודים יותר משעשה באמצע המאה הקודמת למניינם, שיביט לעבר דארפור, ויחשוב שוב.
