זהו רגע של אמת למדינת ישראל. ביום שני השבוע, בשעה 05:00 אחר-הצהריים, הסירה ועדת וינוגרד את המסך מעל עיניהם של אזרחי ישראל. הוועדה הזכירה לנו אמת פשוטה שהיתה ברורה לכולנו בעשורים הראשונים של המדינה, אבל טושטשה ונשכחה במהלך השנים: שהקיום שלנו כאן, והשלום עם שכנינו, מותנים בראש ובראשונה בעוצמתנו.
רק אם נהיה חזקים - נמנע מלחמות, או נכריע אותן!
רק אם נהיה חזקים - תהיה לנו תקווה אמיתית לשלום עם אויבינו!
אמרתי בתום המלחמה:
אם אויבינו יניחו את חרבם - יהיה שלום.
ואם אנחנו נניח את חרבנו - לא נהיה.
זוהי האבחנה הנוקבת ביותר של ועדת וינגורד: שכתוצאה מן המלחמה האחרונה נדמה לרבים מאויבינו, שיד רופפת אוחזת בחרב דוד.
בלשון הוועדה: "לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל היתה מעורבת בה הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות-הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו-גם בעיני אויבינו".
ואת זה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. לכן, שיקום עוצמתנו אינו רק צו השעה - זהו צו החיים עבורנו. אני מדבר על שיקום וביצור כל מרכיבי העוצמה הלאומית שלנו: המדינית, הבינלאומית, הצבאית, הכלכלית, החברתית - ומעל לכל, ה ע ר כ י ת. כי הערכים והרוח הם הבסיס של העוצמה שלנו. וככל שהדבר קשור לעם - הם גם באו לידי ביטוי במלחמה האחרונה.
ב-12 ביולי, אל מול התוקפנות ואל מול הסכנה, הוכיח עם ישראל, פעם נוספת, את נכונותו להתנדב ולהתייצב. אנשי מילואים, עזבו באחת את שגרת יומם, נפרדו ממשפחותיהם, התייצבו, וחיכו לפקודה.
מאות אלפי אזרחים התנסו במה שחוו אחינו בשדרות ובישובי הדרום. הם עברו לחיות במקלטים, והיו מוכנים לשהות שם ככל הנדרש ובלבד שהממשלה תסיר את האיום מעל ראשיהם. ובשאר חלקי הארץ, רבבות משפחות פתחו את בתיהם ולבם לאותם תושבי הצפון שירדו דרומה.
הרוח הישראלית, דווקא ברגעי משבר וסכנה, זו של 48 ושל 67 ושל 73, שבה ופיעמה בלבותיהם של האזרחים, של החיילים בסדיר ושל אנשי המילואים.
בשעת המבחן הגדולה - התייצבנו כולנו, כעם אחד, בחזית אחת מתוך אחריות לאומית וממלכתית. נתנו גיבוי מלא לממשלה להשיג את היעדים שהציבה: להסיר את האיום ולהגן על אזרחינו. נרתמנו בכל כוחנו להדוף בתקשורת הבינלאומית את ההתקפות הרבות על המדינה שלנו.
האמנו אז שהממשלה יודעת מה היא עושה, שהיא עשתה את כל ההכנות הדרושות, שהיא יודעת לנהל את המערכה - שבחדרי חדרים של הממשלה, הקבינט ומשרד ראש הממשלה מתקבלות ההחלטות הנחוצות. כך נאמר לנו, וכך סברנו. חשבנו אז שיש על מי לסמוך.
רוח העם והלוחמים היתה שם, מנהיגות לא היתה שם. המנהיגות כשלה בכושר ביצוע ושגתה בקריאת המציאות. זה התחיל לפני המלחמה. הממשלה היתה שבויה בקונספציה של הנסיגות החד-צדדיות, וזו קרסה לנגד עינינו בקיץ האחרון. הנסיגה הבהולה מלבנון הביאה להקמת מדינת טרור בחסות אירן בצפון, וכך קורה עכשיו גם בדרום.
מדיניות זו לא קידמה את השלום שכולנו רוצים בו. שלום לא משיגים במהלכים חד-צדדים אלא בהתעצמות ובהידברות עם אלה מאויבנו שחפצים כמונו לשים קץ למלחמה.
ועכשיו הגיעה עת תיקון. הגיעה העת להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות סביבנו, ולהחזיר לעצמנו את העוצמה, את כושר ההרתעה ואת הכבוד הלאומי.
אנחנו חברה חופשית, פתוחה, אמיצה. כזו שאינה מטאטאת את כישלונות מנהיגיה מתחת לשטיח. אנו חושפים אותם לאור השמש, מפיקים לקחים, מרפאים חוליים.
ישראל היא המגדלור היחיד של החירות באזורנו. קרן האור של החופש, של הדמוקרטיה, ושל הרצון החופשי, היא מקור עוצמתנו. האמת היא מקור עוצמתנו.
דוח הביניים של ועדת וינוגרד חושף את האמת. הוא חושף ליקויים חמורים. עלינו להתחיל לתקנם מיד. בראש-ובראשונה, עלינו לתקן את הליקוי העיקרי שעליו מצביע הדוח: העדר מנהיגות, העדר אחריות והעדר מיומנות, העדר יכולת לקבל החלטות קשות ונכונות, ולהוציאם אל הפועל.
טיב המנהיגות גוזר את גורלו של כל ארגון. זה נכון לגבי מפקד בצבא, מנהל ביה"ס, נשיא אוניברסיטה, או מנכ"ל בחברה עסקית. יכול להיות ארגון שאנשיו הם המוכשרים והנלהבים ביותר - אם אין להם מנהיג שמציב להם חזון, ומבהיר לאן הוא רוצה להוביל אותם וכיצד יעשה זאת, תוך זמן קצר יתדרדר הארגון לבלבול ואובדן דרך. וזה נכון גם לגבי ארגון הקרוי מדינה.
כבר נאמר: "האומה מוכנה לכל קורבן, כל זמן שיש לה מנהיגות. כל זמן שהממשלה מראה בבירור לאן היא חותרת, וכל זמן שהאומה בוטחת שמנהיגיה עושים ככל יכולתם".
מדינת ישראל כמהה היום למנהיגות כזאת. יש תחושה עמוקה בעם שהמערכות השלטוניות אינן מתפקדות. שיש שיתוק וחוסר אונים בכול. העם מצפה היום להנהגה שתציב חזון ברור, תקבל את ההחלטות הנכונות לממשו, ותפעל מתוך שיקול דעת ואחריות לאומית. זה מה שהיה חסר לנו בקיץ האחרון, וזה מה שחסר לנו כעת.
אני מצטט מתוך דוח הוועדה: "ממשלת ישראל, וכל אחד מחבריה, לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות כנדרש".
הרמטכ"ל כשל, קבעה הוועדה. הוא הסיק את המסקנה המתבקשת כבר מזמן, ופינה את הדרך. שהרי ברור לכל שרק תחת רמטכ"ל חדש יכול צה"ל להתחיל בתהליך של שיקום הצבא. כגודל הכישלון כך גודל הצורך בתיקון אמיתי.
רוב העם מבין שהאנשים שנכשלו הם לא אלה שיכולים לבצע את התיקון. כי הליקוי נובע מעצם תפקודם, שלהם עצמם. לכן כשמתרחשים כשלים חמורים ביותר - התיקון והריפוי שלהם מתבצעים רק ע"י הנהגה אחרת, שלא הובילה ולא היתה שותפה לכישלון. עיקרון זה תקף לא רק לגבי הדרג הצבאי, אלא גם ובעיקר לגבי הדרג המדיני.
בשעה גורלית זו, העם כולו מכיר בצורך בהתחדשות והתעצמות. באין מצפון ערכי ומוסרי לדרכנו, לא יועילו חוסן כלכלי או צבאי. מכאן החשיבות הגדולה שבדוח וינוגרד. זהו דוח שקבע את הגורמים שהביאו לכישלון וגם הציג אמות מידה למנהיגות אחראית:
מקצועיות ולא חובבנות,
ממלכתיות ולא כיתתיות,
ניסיון ולא פזיזות,
שיקול דעת ולא הרפתקנות,
נחישות ולא הססנות.
מדינת ישראל עומדת היום בפני אתגרים עצומים והחלטות קשות, כאלה שיקבעו את גורלנו. נדרשת היום רוח חדשה שממנה תבוא תקווה לעם ישראל. התקווה צריכה לשאוב את השראתה מן האבות המייסדים, מאנשים שצפו פני עתיד מתוך חזון מעוגן במציאות - מנהיגים שביד אמונה ונחושה, פעלו בעוצמה לחיזוק ישראל לדורי דורות.
ממשלה ונבחרי ציבור יונקים את סמכותם מהעם.
שורשי הסמכות והלגיטימציה של ממשלה זו ייבשו.
בדמוקרטיה העם הוא הריבון. על כן, צריך לחזור אל העם ולאפשר לו לומר את דברו.
מה רוצה העם? מה הוא מבקש היום?
הוא רוצה הנהגה שתשמור על ילדינו.
הנהגה שתבטיח את עתידנו.
הנהגה שתחזיר לכולנו את האמונה.
בואו נאפשר לעם לחזור ולהאמין. בואו נלך אל העם. בואו נחזיר לו את התקווה.
