ריח בחירות עולה באוויר. עוד לפני דוח וינוגרד, כשבכירי השלטון החלו לנהור לחדרי החקירות, ובמפלגת העבודה התכוננו לבחירת יו"ר, אפשר היה כבר להרגיש בעורף את העקצוץ המעצבן של הבחירות הקרבות. דוח וינוגרד כבר הפך את העקצוץ לפריחה; הבחירות בדרך.
מאחורי הקלעים, ולעתים גם לפניהם, מתחיל כבר להתנהל ויכוח נוקב: פריימריז או מרכז? אחרי שקדימה הפכה את מרכז הליכוד לסמל השחיתות הבינלאומי, המטוטלת נוטה יותר ויותר לפריימריז.
ואני דווקא חושב: מרכז עדיף על פריימריז כמה מונים. אולי רק מנהיגי המפלגות הגדולות צריכים להיבחר בפריימריז. כל השאר - בשיטה הישנה והרעה, אך הלא נוראה. למה? כי שחיתות עדיפה על פופוליזם. הנזקים של השחיתות הם מוגבלים, מחמת פחד התקשורת ודעת הקהל. יש כלים שיכולים לצמצם את השחיתות. אבל נגד פופוליזם אין מה לעשות. כדי להיבחר בפריימריז צריך להיות עשיר; חשבו כמה עולה מכתב אחד לכל המתפקדים. אך מעבר לזה, כדי להיבחר בפריימריז צריך להיות מוּכּר.
אשתי עבדה תקופה קצרה כעורכת דין בשירות המדינה. במסגרת תפקידה, נאלצה לשבת מדי פעם בוועדות הכנסת. היא היתה חוזרת הביתה מזועזעת מהתנהגותם של כמה ח"כים מפורסמים, מכל המפלגות ומכל המחנות, שנוכחות עיתונאי בסביבה העבירה אותם על דעתם. חלק מהם עשו עבודה רצינית עד שנדלקו המצלמות; חלק אחר לא טרחו בכלל להגיע עד שהעיתונאים התדפקו על הדלת. כל עובדי המדינה יודעים: בדיון שיש בו עיתונאים, לא תהיה שום עבודה רצינית; רק צעקות והתלהמות.
חברי מרכז הם בכל זאת אנשים שמגלים עניין מעל הממוצע בפוליטיקה. הם מסתובבים בכנסת, הם מתעניינים בהליכי החקיקה, הם קוראים חומרי הסברה. הם יודעים להעריך - במידה מוגבלת - את עבודתם של חברי הכנסת השקטים והיעילים, שמדברים מעט ועושים הרבה. מאה אלף מתפקדים לא יודעים אפילו את שמם של הח"כים הללו. פריימריז הם מתכון לכנסת צעקנית ומשותקת.