מי שקורא את דוח וינוגרד בקטעים המתייחסים לעמיר פרץ יכול להבחין בביקורת מרומזת על כך שבמדינת ישראל מתמנה לתפקיד חשוב כמו שר ביטחון אדם שאין לו כל ידע וניסיון בתחום שעליו הוא מופקד ויתרה מזאת - הוא גם לא מילא תפקיד שר כלשהו טרם מינויו זה וזו היתה למעשה טבילת האש המיניסטריאלית הראשונה שלו, תרתי משמע.
ועדת וינוגרד איננה מתייחסת למינוי מעין זה כאל כשל בסיסי כי הוא מובנה ונפוץ בשיטת המשטר הנהוגה בארץ והיא משאירה דיון על כך לשיח הציבורי. בישראל ממנים, בד"כ, שרים (ולא מעט בעלי תפקידים אחרים בשירות הציבורי) מבלי שנלקחים בחשבון שיקולים כמו ידע, ניסיון רלוונטי קודם, הכרת התחום או התאמה לתפקיד מצד האיש או האישה.
מינויו של פרץ לשר ביטחון, מעבר לשיקול הדעת הלקוי שלו ושל מי שמינה אותו לתפקיד, מצביע על כשל חמור מאוד בשיטת המשטר בארץ בכלל וברשות המבצעת בפרט. מקרה זה הוא רק דוגמא לעשרות מינויים כושלים של שרים אשר נעשו מתוך שיקולים קואליציוניים גרידא, בצורה צינית ולא עניינית, כאשר במקרים רבים נודף מהם ריח חריף של צחנה ציבורית שמקורה באתנן פוליטי או אישי.
בד"כ ה"מחיר" הציבורי בגין אותם מינויים כושלים הוא תפקוד לקוי של המשרד הממשלתי המסוייים, מינויים לא ראויים של אנשי מפתח בו ולפעמים גם שחיתויות (ר' אלכס [מיצובישי] גולדפרב, שלמה בניזרי ועוד ועוד), אולם במקרה של פרץ שילמה המדינה גם מחיר יקר עד מאוד בחיי אזרחים וחיילים בגין חוסר ניסיונו ובורותו של השר בכל הקשור לנושאי צבא וביטחון.
כשאהוד אולמרט היה עסוק בהרכבת ממשלתו, יכול היה לשבץ כשר ביטחון את שאול מופז או את שמעון פרס. שניהם מילאו התפקיד בעברם ושניהם גם בעלי ניסיון רב ורלוונטי, אולם במקומם הוא העדיף לשבץ את עמיר פרץ וזה מצידו, משיקולי יוקרה ואגו, אץ רץ להתנפל על המשרה כמוצא שלל רב.
אולמרט יכול היה גם לשבץ בתפקיד שר אוצר את פרופ' אבישי ברוורמן, כלכלן בין לאומי מהמעלה הראשונה, לשעבר בכיר בבנק העולמי, או אפילו את אותו עמיר פרץ, אשר התחום הכלכלי חברתי מוכר לו היטב ומהווה מרכיב כמעט בלעדי באג'נדה הפוליטית שלו.
אולם אולמרט כשל גם במינוי זה ומינה, משיקוליו המפוקפקים והלא ענייניים, כשר אוצר, עסקן סוג ד' העונה לשם אברהם הירשזון ושכבר אז היה מסובך בשערוריות כלכליות ובניגודי אינטרסים.
התוצאות העגומות, ידועות בשני המקרים והכתובת היתה על הקיר. מה הניע את אולמרט לבצע שני מינויים אילו שנגדו את השכל הישר כבר אז? שני דברים, בעיקר:
1)כניעה לשיקולים קואליציוניים לא ענייניים אשר אילצו אותו למנות את האנשים הלא נכונים לתפקידים הלא נכונים מהטעמים הלא הנכונים.
2)שיקול דעת בסיסי לקוי של האיש, עליו אין צורך להרחיב את הדיבור, ראה מסקנות ועדת וינוגרד.
הסיבה הראשונה מסכמת בקצרה את הכשלים העיקריים המאפיינים משטר אשר בו כינון קואליציה מהווה נדבך בסיסי בעצם קיומו. מי שעוקב אחר המציאות הפוליטית מאז קום המדינה, לא יכול שלא לראות את האסון הלאומי המתמשך המביאה עמה השיטה הקואליציונית על מדינת ישראל.
יציבות שברירית של ממשלות, מינויים לא ראויים של שרים ואנשי מפתח, יחסי עבודה עכורים בין חברי ממשלה, משברים פוליטים חדשות לבקרים ועוד כהנה וכהנה כשלים ומרעין בישין ונראה שאין מוצא. איך ניתן לשחרר את המדינה מהסבך ולפטור אותנו מעולו המכביד של צמד המילים "משטר קואליציוני"?
הדרך לכך יכולה להיעשות ע"י מעבר למשטר נשיאותי, בדומה למשטר הקיים בארה"ב ובצרפת. במשטר נשיאותי נבחר הנשיא ע"י העם והוא מקור כוחו והלגיטימציה שלו. הנשיא בוחר כשרים אנשי מקצוע (מומחים), אישים פוליטים או כל מועמד אחר עפ"י מיטב שיפוטו והתאמת האיש לתפקיד, כל זאת באישור ופיקוח בית הנבחרים (בארץ -הכנסת).
בהיות מקור כוחו של הנשיא העם שבחרו יהיו שיקוליו של הנשיא נקיים מהכורח לרצות מפלגה כזו או אחרת, אישיות פוליטית, או כל גורם אחר שאינו מן העניין.
במשטר כזה גם האפשרות שייכפה על הנשיא שר שהוא אינו יכול לקיים עמו הליכי עבודה תקינים איננה קיימת, למעשה. אבסורד נוסף הקיים במשטר הקואליציוני ואיננו קיים בזה הנשיאותי הוא חששו המתמיד של ראש ממשלה מכך שראש מפלגה מתחרה המכהן כשר בממשלתו ימלא תפקידו בהצלחה ויצבור נקודות זכות שיאפשרו לו בבוא העת להדיחו (את ראש הממשלה) ולהחליפו בתפקיד.
נשיא גם יכול להתרכז בתפקיד לשמו הוא נבחר, הנהגת המדינה, ולא להיות עסוק מרבית זמנו, כנהוג במקומותינו, ב"קומבינות" ותרגילי הישרדות והכול בכדי להבטיח בבוקרו של היום את המשך הישארותו ליד הגה הספינה גם בסופו של היום.
והיתרון הגדול ביותר שמשטר נשיאותי צופן בחובו הוא היציבות הפוליטית. נשיא נבחר לתקופה של לפחות 4 שנים ופרק זמן זה מספיק ארוך בכדי לבצע מהלכים ושינויים נרחבים הנעשים מתוך ראייה ממלכתית ארוכת טווח והמשוחררת מחשבונות קואליציוניים, רגעיים וקטנוניים.
לחוששים מכך שמשטר נשיאותי עלול להביא לצבירת עוצמה מוגזמת של הרשות המבצעת על זו המחוקקת ואולי גם להוות "מבוא" לדיקטטורה, אסביר בזאת שקיימת מערכת שלימה של איזונים ובלמים חוקתיים בין שתי הרשויות אשר באה לפתור את הבעיה ולצמצם אפשרויות מימושה למינימום.
במקרים קיצוניים כמו, לדוגמא, חשד למעשים פליליים וכו' תמיד נשמרת הזכות לבית הנבחרים להביא את כהונת הנשיא לסיומה גם טרם זמנה.
בונוס נוסף אותו אנו מקבלים מהשיטה הוא הפרדת הרשויות המוחלטת בין גופי השלטון. בכך שב לכנסת תפקידה השני, בנוסף להיותה רשות מחוקקת והוא היותה גם גוף מפקח על הרשות המבצעת ובכך מתחזק מעמדה בהשוואה למצבה, בארץ, כיום.
בישראל, עקב העירוב הבלתי נסבל בין הממשלה והכנסת והיות כמעט כל השרים גם חברי כנסת, התמסמס ונשכח תפקוד חשוב ביותר זה של הכנסת כחלק מהתנהלות דמוקרטית תקינה.
לסיכום אחרי קרוב ל-60 שנות עצמאות הגיע הזמן להחליף את שיטת הממשל הרעועה המיושנת והלא מתאימה שמביאה נזקים עצומים למדינה בשיטת ממשל שתעקור מן השורש כשלים וליקויים אין ספור בהוויה הפוליטית-מדינית בישראל.
אין לי ספק ששינוי כזה בוא יבוא, במוקדם או במאוחר, רק חוששתני מכך שזה יקרה רק תחת אילוץ חיצוני של משבר גדול או קטסטרופה לאומית וזו הדרך הפחות טובה. עדיף יהיה בהרבה לבצע זאת מרצון, בצורה מושכלת ובעת שהתהליכים לכך ניתנים לבקרה ושליטה.