יום הרצל הוא יום שכולו האספקט הלאומי ציוני של הרצל. אני רוצה להוציא את הרצל לרגע מן ההקשר הכל-ציוני, שבו הוא שרוי בכפיפה אחת עם אחד העם, עם בן-גוריון, עם ז'בוטינסקי ועם רבין (ענקי/איקונות הציונות) ולהשיב אותו לרגע לוינה של סוף המאה ה 19. הריחו את ניחוחות הקפה הוינאי של בית הקפה הוינאי, שמעו באזניכם את הוואלס של שטראוס, וקדימה למסע לתרבות שהייתה ואינה עוד... תרבות וינאית-יהודית של סוף המאה ה 19 שהצמיחה באופן חד פעמי תופעה אנושית מפליאה ומשתיאה ( מלשון: גורמת השתאות) כמו הרצל...
במקום הקדמה: הצטערות על יום הרצל...
לצערי הרב, היום, יום שלישי, ה 8 במאי 2007, מצוין לראשונה בישראל 'יום הרצל'. ולמה לצערי? כי הרצל, עד כה, היה ה'דמות ההיסטורית הפרטית שלי' - שעתה הופקעה לה לטובת משרד החינוך ושלטי חוצות על אוטובוסים של מדינת ישראל. נכון, תמונתו של הרצל מתנוססת ליד תמונתו של בן-גוריון כמעט בכל כיתה בבית ספר ישראלי, אך כאן זה משהו אחר. כשתמונתו של הרצל מתנוססת לה בכיתות לימוד, וקורותיו והגותו נלמדים בקצרה בכיתות, זה לא כמו "להכיר" אותו מקרוב.
הכרתי אותו מקרוב דרך שורה של ספרים: ההתלמדות הייתה ב'קול קורא בחשיכה' של דבורה עומר בכיתה ו' לערך, אך לאט לאט עברתי לספרים יותר רציניים: הביוגרפיה מאת עמוס איילון, הביוגרפיה מאת ארנסט פאול (ועל כך יסופר בהמשך), ואנקדוטות רבות אודות הרצל בספרים שונים ומשונים: אחדים מהם: 'העולם של אתמול'- של סטפן צוויג, 'פרשת דרייפוס' של ז'אן דני ברדן, ועוד ועוד.
הרצל אוזכר אצלי בכמה ספרים נוספים אשר אזכרו את ראשית ימיה של הציונות או את וינה של סוף המאה ה 19. הידעתם למשל שהרצל התגורר באותו רחוב שבו התגורר פרויד? הידעתם למשל שבתו של הרצל, פאולינה, הייתה מה שמכנים כיום בשפה ישראלית מודרנית 'פאקצ'ה'? את הדברים האלו יודעים כשמתאהבים בדמותו של הרצל, ומלקטים אודותיו פרטים, דרך ספרים שונים ומשונים: אחד הספרים האלו היה 'נגוהות מן העבר': ספר המספק קטעי רכילות עסיסיים ורסיסי תמונות מחייהם הפרטיים של אבות הציונות.
שם למדתי על הקפריזות של פאולינה אשר התגוררה בביתו של מכס נורדאו, בנימה רכילותית משהו שהתחסדה והתיימרה להיות 'דיווח חדשותי' על 'אב ציונות'. ישאל השואל 'היכן ניתן להשיג ספר זה?' אז זהו, שלא, את "נגוהות מן העבר" כמו שורה של ספרים זרים ומשונים הנוברים באספקט זה או אחר של תולדות הציונות, קניתי בחנות ספרים יד שנייה, מן הסוג שמוכרת ספרים ארכאיים במהדורה מוגבלת, בד"כ של כרך אחד פר ספר. אחת מחוויות הקריאה המצמררות (במובן החיובי!) ביותר שלי, הייתה לקרוא את הקטע הבא מספרו של סטפן צוויג: "העולם של אתמול";
היום איני מסוגל להבין, מנין מצאתי עוז לשלוח מאמר קטן על השירה אל "נויה פראייה פרסה", האורים והתומים של אבותיי ומקום משכנם של המשוחים בשמן-הקודש. ככלות הכל, לא הייתה צפויה לי אלא דחייה בלבד. עורך הפלייטונים היה מקבל קהל יום אחד בשבוע בלבד, בין שתיים לשלוש, מפני שמחזור המשתתפים המפורסמים הקבועים השאיר אפשרויות מעטות לאדם מבחוץ. בלב מתפעם עליתי במדרגות הברזל הלולייניות אל המשרד וביקשתי להודיע על בואי. כעבור דקות אחדות שב המשרת והודיע כי האדון עורך- הפלייטונים מבקש שאכנס, ואני נכנסתי אל החדר הקטן והצר.
עורך הפלייטונים של "נויה פראייה פרסה" היה תיאודור הרצל. צמרמורת חלפה בי בקריאת שורות אלו, שהזירו את הרצל הכל-ציוני של לימור לבנת ושאר עסקני החינוך אל וינה הכל כך פלורליסטית, כל כך לא ציונית ולא לאומנית וכל כך רב-תרבותית, של סוף המאה ה 19. הרצל התגלה בשורות האלו כמי שפן לא ידוע בחייו נחשף [ הגם שהיה ידוע 'רשמית' כמובן, אך לא ממש נספר בהיסטוריוגרפיה הציונית ]; טבול עד לרכותיו באווירה של סוף המאה ה 19, וינה של סוף המאה ה 19, שקוע בלב האייקון התרבותי האולטימטיבי ביותר שלה: כתב העת הספרותי הנחשב ביותר... בעיר/הוויה שהחשיבה את התרבות ואת הספרות... יותר מכל, אפילו יותר מפרנץ (יוזף) הקיסר האהוב...
וינה של סוף המאה ה 19: אודות הרצל ועל תרבות הרטרו למאה ה 19, שמשתקפת מקורות חייו... את העולם היהודי בוינה של סוף המאה ה 19 מתאר הסופר ההיסטורי סטפן צוויג כך:
ההסתגלות אל סביבת העם או הארץ הייתה תמיד ליהודים במקום מושבם לא אמצעי הגנה חיצוני בלבד, אלא צורך פנימי עמוק. שאיפתם למולדת, לשלווה, למנוחה, לביטחון, לאי-זרות, דוחפת אותם להתקשר בלהט עם תרבות הסביבה. בשום מקום- מלבד ספרד במאה ה חמש עשרה- לא היה קשר זה מוצלח ופורה יותר מאשר בוינה.
מה שלא ידוע כל כך במערכת החינוך בישראל, שכן הרצל נאמר ונלמד בנימה אחת עם מכס נורדאו, בן-גוריון, אחד העם וכו', ב paccaje אחת כ'אבות הציונות' הוא שהרצל נטוע עמוקות לא רק בתרבות של וינה של סוף המאה ה ה 19, אלא בתרבות היהודית של 'וינה של סוף המאה ה 19' אשר סטפן צוויג, בספרו 'העולם של אתמול', היטיב כל כך לתאר אותה. הרצל היה מחזאי כושל, מתאהב בקטינות וינאיות מידי פעם, אוהב את אביו ואת אימו וקשור אליהם בעבותות ומכנה אותם (במכתבים שהוא שולח להם מהפקולטה למשפטים, בבקשות לקבל עוד קצת כסף) 'אמא זהב' ו'אבא זהב', מקפיד על מראה וינאי טיפוסי ומשתתף בדו-קרב מידי פעם, בשביל הכבוד היהודי.
כל אוטוביוגרפיה על הרצל שבויה בקסמו של 'העולם של אתמול', אותו עולם וינאי של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה 20, שכה מיטיב סטפן צוויג לתאר בקסם בספרו. אליה וקוץ בה: הביוגרפיה של הרצל מאת ארנסט פאול מנסה לקלקל קסם זה במקצת: לקרוא `הרצל` מאת ארנס פאול זה כמו לטבול בבריכת המאה ה-19 ולקבל נשיכה של כריש - כל מה שמקודש במאה ה-19; הקסם, הרומנטיות, הלהט המהפכני, האמונה, התקווה התום, כל אותם דברים שסטפן צוויג שיבח בנוסטלגיה בספרו `העולם של אתמול` מוקע ונלעג בנימה צינית על-ידי המחבר. כך למשל את יומני הנעורים של הרצל מכנה פאול "השתפכות דביקה" ש"טיפוסית ליהודים צעירים בוינה של המאה ה 19".
הרצל למנהלים ולאנשי מכירות: או לחילופין- דמותו של הרצל כשיעור במנהיגות הביוגרפיה 'הרצל' מאת ארנסט פאול אינה בהכרח 'עוד ספר אודות הציונות'. זהו קודם כל ספר העוסק בחלומות שמתגשמים ובחתירה להגשמת מטרות, אשר ראוי שילמד בכל בית ספר המכבד את עצמו, ליזמות ולהקמת עסקים. הרצל הצעיר, מחד, החושב שהוא משתגע בשל מחשבותיו אודות 'הקמת מדינת יהודים' (ידידו הרופא הוינאי חשב ש"מדינת היהודים" זה סמפטום (!) למתקפת עצבים) וקיומה של מדינת היהודים מאידך כיום, יכולה להוות השראה לכל חולם/יזם/ממציא מתחיל שהסביבה חושבת שהוא 'משוגע' לדבר.
הביוגרפיה של הרצל, מאת ארנסט פאול, מלמדת שמגלומניה ושיגעון גדלות אצל מנהיג זה לא בהכרח דבר רע, קרי, תלוי בעיתוי ובתקופה: בתקופה שבה מצבו של העם היהודי היה רע ולא נראתה כל תקווה באופק [היו יוזמות ציוניות, אך הן חשבו בקטן: דונם פה דונם שם, מושבה פה, תרומה שם], אותה מגלומניה של הרצל שכה נלעגה על-ידי המחבר (ארנסט פאול) הפכה ונרקמה למציאות היסטורית בזמן שהרצל הציג עצמו בפני שועי עולם (מצג שווא אומנם) כ'מנהיג היהודים'. ונכון, הספר שלו 'מדינת היהודים' היה הרבה יותר קיטשי ורדוד ואוטופי מ`אוטואמנסיפאציה` של פינסקר, ולכאורה- נשלול אותו מנקודת המבט הדמוקרטית הבדיעבדית שלנו כבעל אוריינטציה פאשיסטית משהו. אך למרות הקיטש, שמנקודת מבט שבדיעבד נראה פשיסטי, הרגש, האוטופיה והחזון שספוגים ב'מדינת היהודים' עושים את ההבדל מ'אוטואמנספיציה' הרציונלי של פינסקר.
בדיעבד אפשר לשלול את להטוטי הקסם הפשיסטים של הרצל בבואו לכונן בחזונו את מדינת היהודים, לטעון שהוא היה פשיסט, רגשן, רדוד, קיטשי (כך עושה ארנסט פאול בביוגרפיה של הרצל) - אך יש להבין את המומנטום, את התנופה שהעניק הרצל לציונות, שהקיטש בה היה חלק מתבקש ממתן תנופה זה.
הפאתוס (הפשיסטי במקצת) היה נדרש אז, בכדי לעשות את הבלתי יאומן, את הבלתי אפשרי- והרצל אכן עשה זאת. עם מגלומניה והכתרת עצמו כ'מלך היהודים' ש"מונה"; מצג שווא זה אשר מצויד בו פנה לשועי עולם; לקיסר הגרמני, לסולטן הטורקי ולמנהיגות הבריטית; בכוח המגלומניות החזונית שלו הוא הצליח לשכנע את הנדבן רוטשילד האנגלי-יהודי לתמוך במפעל הציוני, ועוד רבים אחרים, אשר טרם שוכנעו לעשות זאת קודם. בכוח החזון הוא הניע את הקונגרס וגרר יהודים שאין-להם-קשר-לציונות להיות ציוניים. גלגלי השיניים של החזון שלו נעו מעצמם, בכוח האינרציה, כאשר נציגי העם היהודי, ב'קונגרס הבוכים' סירבו לקבל את אוגנדה כפתרון: הציונים בקונגרס הבוכים המשיכו 'להתנהל' מכוח האינרציה שהחל הרצל.
קורות חייו של הרצל מלמדים כי לגורם האישיותי תפקיד חשוב, וכי מגלומניה ושטחיות, בעיתות מסוימות בדרכו של עם (מצוקה כגון זו שהייתה לעם היהודי בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים) נדרשים כדי להרים את הזהות הקולקטיבית מאשפתות ה'דיכי' של ה"אמנספציה לא הצליחה ועדיין יש רדיפות" אל 'איגרא רמה' של תקוות לעתיד (ציוני וארץ-ישראלי) טוב יותר. הביקורת המודרנית שתטען ודאי כי הרצל הוא דמגוג עם גוונים פשיסטים, מגלומן או ורדרד-קיטשי (כך ניסה להציג זאת ארנסט פאול בביוגרפיה של הרצל) מתעלמת מן העובדה שהמזור לעם נרדף ומפוזר הוא רק באישיות רבת עוצמה אשר תאגד את שפע המיני פתרונות שרווחו אז (התיישבויות בזעיר אנפין ויוזמות קטנות, ציוניות, מבוזרות ברחבי אירופה) לגוש עצום, עוצמתי וחזק של תקווה ("התנועה הציונית" או ה"מדינה שבדרך"). הביוגרפיה של הרצל (מאת ארנסט פאול, שניסה 'לקטול' אותו, אך לשוא, כי מבין שורות ה'קטילה' של הרצל התגלה הרצל במלוא הדר-אישיותו) מדגימה לא רק כיצד קיטש, מגלומניה וטיפה פאשיזם ושיגעון גדלות ופאתוס-חזוני נחוצים לעיתים למנהיגות, אלא גם כיצד להגשים חזון על אף שהאחרים חושבים שאתה משוגע. את הביוגרפיה של הרצל מאת ארנסט פאול אכן ניתן לשלוף מן הקונטקסט הציוני ולשעתקה לקונטקס אחר: הגשמת חלומות ומטרות, ואודות הפונקציונאליות של החזון, הפאתוס והלהט, בתהליך זה. כל אלו נחוצים להגשמת מה שנתפס לעיתים בממדי ההוה כלאו-בר השגה.
ולסיום: חידון הרצל בניחוח 'אירופה של סוף המאה ה 19' (אני מבטיח להוסיף תשובות בתגובות לאחר שכמה גולשים ינסו כוחם ויענו) 1. מה היה שמו של המחזה הראשון של הרצל שעסק באמת ובתמים ב`בעייה היהודית`? 2. כמה נפשות התגוררו במשק ביתו של הרצל בתקופתו בפאריס? 3. מה היה הפתרון שהגה הרצל ל`בעיית היהודים` טרם ההתנצרות ההמונית וטרם `מדינת היהודים`? 4. מי היה היהודי הראשון שיצא להגנת אלפרד דרייפוס? 5. מהו שמם של ילדי הרצל? 6. את מי אהב הרצל יותר, את אימו או את אשתו? 7. מי היו באנדיקט ובאכר? 8. באיזו מדינה נולד הרצל? 9. מה היה נחוץ במיוחד בכדי להחשב "גבר" במאה ה 19? 10. מי החזיק בילדי הרצל לאחר מותו של הרצל?