שרה דואק תלמידה בת שש עשרה מבית הספר הדמוקרטי בחדרה פנתה אלי לפני מספר חודשים כדי שאכתוב על יוזמה חדשה במערכת החינוך. לא הרהרתי לשנייה. אני כמורה למודת מערכת חינוך שמעתי את "קולה" של שרה דואק כקול חדש וחיוני. יש במערכת החינוכית הנורמטיבית תלמידים רבים שנותנים דעתם על המתרחש במערכת. יש לא מעט תלמידים שמזדהים עם מאבק המורים אך מעט תלמידים כמו שרה דואק פונים לעשייה. יש, כפי הנראה, תכונות של מנהיגות לנערה הזאת מחדרה. שמחתי בתחילה להעניק במה לדבריה. ואף קיוויתי שמעט מהיוזמות של קבוצתה (קבוצת בייגלה) יבשילו ויעידו על מגמה חדשה בקרב בני הנוער ובכלל בקרב הקהילה החינוכית. מצאה חן בעיניי במיוחד, האפשרות לנהל דיאלוג עם תלמידה בבית ספר דמוקרטי. כמי שצברה קילומטרים של הוראה בבתי ספר ששייכים לחינוך הממלכתי הרגיל, מצאתי שאיתה יש דיאלוג אחר.
לאחרונה עסוקה שרה דואק, מקבוצת בייגלה, גם בהזדהות עם שביתת הסטודנטים. על כן לאחר שהפניתי אליה שאלות בעקבות פנייתה אלי, היא התמהמהה ורק מקץ ימים רבים השיבה לי תוך התנצלות.
"שלום :-) קודם כל, כמו שאמרתי, אני מצטערת על העיכוב בתגובה, אני מאוד עסוקה בימים האחרונים בעיקר בגלל שביתת הסטודנטים. קורים דברים מאוד מעניינים בסמינר הקיבוצים, הרבה מהסטודנטים יוצאים החוצה, מחלקים פליירים, מפגינים, מלמדים סטודנטים אחרים, נפגשים ודנים - ולא סתם יושבים רגל על רגל בבית. הקימו מטה מאבק ועושים הצבעות עם החלטות מפתיעות (למשל, לא לחזור אוטומטית ללימודים גם אם כל האוניברסיטאות יחזרו אלא לדון ולהצביע על זה). גם קבוצת בייגלה מעורבת בזה ונגיע להפגנות ולהעביר סדנאות לסטודנטים. כמעט 'מאי 68'. איזה כיף."
תראו, עד כאן פשוט שפשפתי את עיני. נערה בתיכון קונבנציונאלי לא היתה יודעת לנסח לי משפט כזה. כמו המשפט האחרון. האם מישהו מבין תלמידי התיכון מסוגל לעכל עד כמה שביתת הסטודנטים בישראל אנלוגית לשביתת הסטודנטים בפריז בסוף שנות השישים. ב-1968 עמד דניאל כהן בנדיט ("דני האדום") בראש מרד הסטודנטים המפורסם של צרפת. הם הפגינו נגד מלחמת ויאטנם ודרשו רפורמה בתוכניות הלימוד השמרניות. בשיאה הקיפה המחאה תשעה מיליון איש, וכהן בנדיט אף הוגלה מצרפת בגלל "סיכון ממשי לסדר הציבורי". ולי נעם לקרוא על כך מפיה של שרה דואק. נראה שהמורה שבי מחלק ציונים גם למי שאינו תלמידי בפועל.
מן הטעם הזה אנסה לברר מי היא שרה דואק. מי היא שרה הגיבורה הנוכחית האלמונית שיוצאת להזדהות עם מלחמות אחרים. ועל כן ביקשתי שתציג בפני "תעודת זהות", ולא רק תעודת זהות, שכנראה, קיבלה אחר כבוד מן המדינה.
במישור האישי שרה היא נערה רגילה לומדת, נערה חברותית, יוזמת, פעילה, בחורה בעלת אנרגיה בלתי רגילה. וכן, עם נטיות אמנותיות .
"אני בת שש עשרה, לומדת זו השנה השלישית בבית הספר הדמוקרטי בחדרה (בשכונת ברנדייס, יש עוד אחד בשכונת אולגה). אני נמצאת הרבה עם חברים שלי וחבר שלי, קוראת, כותבת, מציירת, מטיילת, מבשלת ובעיקר קופצת ממקום למקום ומדבר לדבר."
במישור הלימודי חברתי לשרה יש תזה מעניינת שונה וחדשנית.
"אני פעילה בבית ספר שלי כי אני מרגישה שהמקום הזה חשוב לי וגם כי מעניין לי לקחת חלק בפרויקטים שונים שקמים. למשל, אני חלק מוועדת מערכת (שאחראית על שיעורים ופעילויות אחרות שקורות בבית ספר השנה ומתכננת את המערכת של שנה הבאה. בזמן הקרוב אנחנו מתחילים להיפגש עם מורים ולהתחיל לראות על מה אפשר להתפשר ולשמוע רעיונות חדשים. זה הולך לקחת לי הרבה מהזמן הפנוי). וגם חלק מצוות פרלמנט (שאחראי לנהל את הפרלמנט, שבו כל מי שמעוניין מגיע להעלות נושאים שקשורים לבית הספר, לדון עליהם ולהצביע עליהם. אפשר לדבר על הכול וכל קול שווה. הצוות דואג לרשום פרוטוקול, לנהל סבב וכיו"ב). ויש פעילויות פחות רשמיות, כמו מגזין שהוצאתי עם שתי חברות שלי או התבוננות ובייגלה.
אני פעילה למען הפצת רעיון החשיבה הביקורתית על מערכת החינוך. זה בגלל שבעיני, כיום, המורים, התלמידים וההורים לא "עושים משהו" (וכמעט כולם מסכימים על זה שחייבים "לעשות משהו"), משום שלא חושבים על זה לעומק וכי נכנעים מראש ("במילא אף אחד לא יקשיב לי"). אגב, אני חושבת שפסיביות מסוג זה היא משהו שנגרם גם בגלל מערכת החינוך שמרגילה את הילדים להיות ראש קטן ולא לחשוב או להחליט יותר מדי. בית ספר תופס כל כך הרבה מקום בחיים שלנו ואף פעם לא דיברו איתנו על המערכת הזאת."
לא חדש לי לשמוע ביקורת על המערכת החינוכית. ביקורת על המורים,על תכני הלימוד, על דרכי ההוראה. כאן באופן מפתיע אני לא שומעת ביקורת דורסנית אלא נכונות לעזור, להקשיב והציע הצעות. תלמידה שמתכוננת לשנה הבאה תוך כדי הכנת המערכת העתידית ודעתה נלקחת בחשבון תרתי משמע מחזקת את תחושת השייכות של הלומדת לבית הספר. המעורבות היא למען הצלחת כולם. כיצד צמח הרעיון להקים את קבוצת בייגלה?
"חשבתי ליזום רעיון הפצה של חשיבה וביקורת על בית ספר הרבה מאוד זמן. לכן, בחופש הגדול דברתי עם כמה חברים מבית הספר שהנושא נראה להם מעניין והקמנו את קבוצת "התבוננות ובייגלה" שמטרתה לעורר מודעות למערכת החינוך. ולעובדה שמה שקורה בה לא מובן מאליו ושבידינו הכוח לשנות אותו. לקבוצה מגיעים בעקר אנשים בגילאי תיכון+ (הטווח הרחב יותר הוא 13-80) מכל רחבי הארץ (חיפה עד שוהם). גם מורים ומבוגרים אחרים מוזמנים מאוד (וכשהם מגיעים, הם מוסיפים לנו המון). כל האנשים שהגיעו למפגשים לא מרוצים ממשהו במערכת החינוך - חלק יודעים בדיוק ממה, חלק לא, חלק פועלים כדי לשנות את מה שהם רוצים וחלק לא. כמובן שלכל אחד יש את הדעה שלו - אבל בגדול אפשר לומר שהקבוצה הולכת לכיוון של חינוך הומניסטי יותר. בעיני, הקבוצה מהפכנית. קודם כל היא יוזמה מתלמידים עבור תלמידים. חוץ מזה, הקבוצה פותחת דברים לדיון אמיתי ולא מנסה לגרום למשתתפים להסכים על משהו שהמארגנים מעבירים (וכמובן שכל אחד יכול להיות מארגן). גם הדעות על שינוי שנשמעות בה מהפכניות יותר מכל הדוחות והועדות שנתקלתי בהם. אני מרגישה שאנחנו לא נתקעים בדיבורים על "כיתות קטנות יותר" או "משכורות גבוהות יותר" אלא נוגעים בשורש העניינים ובשאלות הבסיסיות שכמעט לא שואלים כמו - מהי למידה? האם צריך שיכריחו אותנו ללמוד? האם כל אחד יכול ללמוד וללמד?
נעמו לי דבריה של שרה דואק, אפשר לומר שהופתעתי. "קבוצת בייגלה" דנה בבעיות החינוך, יוזמי הדיונים הם התלמידים. הפעם נדמה הצעקה היא אמיתית. התקווה היא שהתנועה הזאת לא תגווע בשלל ההצעות החינוכיות אלא שתמריא גבוה. כיצד פועלת הקבוצה?
"בפגישות כולנו שואלים, מקשיבים, לומדים וחושבים מחדש על כל מה שידענו עד עכשיו. אני, למשל, שכבר חשבתי ושמעתי וקראתי על חלק מהנושאים שעולים בפגישות - מרגישה שאני לא מפסיקה ללמוד לרגע מהאנשים, מהמפגשים, מפגישות התכנון ואפילו מעצם קיום הקבוצה. ככל שעובר הזמן הדיון הופכים להיות פחות ופחות תיאורטיים ויותר מחוברים ליום יום שלנו.
אנחנו נפגשים אחת לשבועיים-שלושה לפגישות שבהן יש דיון על נושא כלשהו (סמכות, למידה משמעותית וכו') אבל מתראים הרבה יותר כדי לתכנן את הפגישות, לתכנן את הסמינר שנעשה בקיץ (שמיועד למספר גדול של אנשים) ולפעילויות אחרות (למשל סדנאות שאנחנו מעבירים במקומות אחרים). כמובן שכל מי שרוצה יכול להצטרף לפגישות התכנון."
"אוקיי, מדברים מדברים- מה יוצא מזה בסוף?" (תשובה מראש לשאלה נפוצה)
קודם כל, זה שהקבוצה קיימת זו כבר עשייה. אי אפשר לארגן כמה אנשים שאף פעם לא חשבו ברצינות על חינוך ולהגיד להם "יאללה, מחר בשמונה עושים דמוקרטיזציה לבתי הספר" ואנחנו גם לא רוצים לעשות את זה. בשלב זה - כרגע רוב האנשים עדיין בשלב של מחשבה על העניין אבל זה הולך ומשתנה ובהתאם המארגנים של המפגשים מחברים את הנושאים ליום-יום של התלמידים (הנושא הבא, למשל, הוא השביתה). מי שכן רוצה להיות פעיל יותר בדרך-כלל עוזר בארגון הפגישות ובסדנאות שאנחנו מעבירים במקומות אחרים. בזמן האחרון החלטנו לדבר פחות "באוויר" ולאפשר דיבור על מה שמפריע לאנשים בבית הספר שלהם ובעתיד גם להיעזר בקבוצה כדי לפתור את הבעיות - כאן ממש מדובר בפעילות ומעורבות בשטח. אני לא יודעת מה יצא מזה, כי זה כרגע רק תכנון. אני מסוקרנת.
הדברים שמספרת לי נערה בת שש עשרה,שתבלה עוד שנתיים במערכת מעוררים השתאות. הרצון לשנות ולסייע אינו מסתיים רק בדיבורים. יכול להיות ששרה תוצר של בית הספר הדמוקרטי? יכול להיות שיש משהו באישיותה אשר מיוחד לה? איך תלמידים רואים היום את מעמד המורה?
"אני לא תלמידים, אני רק שחר, אז אני יכולה להגיד לך את דעתי שחלק מהתלמידים יסכימו איתה וחלק לא. לפני כן - נקודה למחשבה: בשיחות על חינוך אני שומעת הרבה על "מעמד המורה" אבל אף פעם לא נתקלתי בצירוף "מעמד התלמיד".
בעיני אנשים כיום מרגישים פחות-ופחות שבעלי סמכות למיניהם (פוליטיקאים למשל) הם "אלוהים" ואפילו שאלוהים הוא לא כזה אלוהים. וזו הסיבה שקשה לקבל סמכות, לקבל כמובן מאליו שהחלטות נופלות עליך מלמעלה ושיש תחומים בחיים שלך שאחרים מחליטים בשבילך בלי לשאול אותך. מצד שני - לרוב הצעירים לא ברור מה האלטרנטיבה האפשרית אז הם נשארים תקועים בשלב הזה וממשיכים לתפקד במערכת - רק בתוספת תסכול וזלזול. רוב ה"מבוגרים" רואים את זה כחוסר ערכים. אבל יש כאן ערכים לא פחות משהיו לדור הקודם - רק אחרים.
מה שקורה כאן הוא בעיני דיכוי. לא המורים אחראים לו, כמובן, אלא מערכת חינוך שקמה על ערכים שמזמן הפסיקו להיות רלוונטיים וממשיכה בדרך הזו בכל זאת (בית הספר הוקם בעקר לשם הכשרת הדור הצעיר להיות פועלים (שזה וודאי לא הצורך של המדינה כיום וגם אם כן - לא ברור אם זו סיבה טובה מספיק כדי לכופף לנו צרכים אחרים שלא קשורים לפרנסה). אם זה חדש לך ותרצי שאפרט עוד קצת על ההיסטוריה של בית-ספר את מוזמנת לבקש).
איפה מעמד המורה נכנס לעסק? במקום לחפש את מקור הבעיה - המורה נתפס כאויב שמייצג ערכים ועקרונות שלא רלוונטיים לחיים של התלמידים (וגם הנושאים שהוא מדבר עליהם בשיעורים לא ממש מעניינים את רובם). במקום לפתור את הבעיה מערכת החינוך מנסה להלחם בה בעוד מאותה בעיה - לכפות עוד סמכות של המורים על התלמידים ולגרום לעוד אלימות ומרדנות מצד התלמידים.
אני חושבת שאין בזה צורך. אני חושבת שאנשים (גם צעירים) יכולים להחליט בעצמם מה טוב להם ומה הם רוצים ללמוד ומאמינה בכוח שלהם להתמיד בה שהם רוצים ולעשות את זה. אני מאמינה שככל שיופעל יותר כוח על התלמידים הם יענו ביותר כוח כלפי המורים. וחבל, מורים ותלמידים לא צריכים להלחם זה בזה -דיון ומאבק משותף יביא לתוצאות הרבה יותר טובות.
ועל כן, מהן ההצעות שלכם? מה הצלחתם לגבש עד עתה? מה אפשר לעשות כדי לשנות את מעמד המורה?
"בעיני יחס לתפקיד (גבוה ככל שיהיה) לא משתווה ליחס לאדם. כרגע תלמידים רואים במורים ממלאי תפקיד כלשהו ולא בני אדם במלוא מובן המלה. כשמכירים מישהו באמת ומרגישים שהוא איתך ולא נגדך היחס משתנה לטובה.
כדי להגיע למצב הזה צריכים להגיע לחינוך אנשים שרואים בהוראה שליחות חברתית, שאכפת להם ממה שקורה מסביבם, שיודעים ליצור דיאלוג ולהקשיב גם לצעירים מהם, לתמוך אבל לתת לילד ללכת בדרכו, שמוכנים ללמוד בעצמם מהתלמידים שלהם, שלא דורשים דברים שהם לא יכולים לעשות, שמקבלים את זה שאנשים הם שונים ויש להם דרכים שונות להגיע למקומות שונים.
אני תומכת בהעלאת משכורת המורים, אבל לא חושבת שזה פתרון הבעיה אלא רק חלק ממנו. גם להיות תלמיד זה סוג של תפקיד שכשנכנסים אליו מקבלים על עצמך מצב של פסיביות שבו אתה רק קולט חומר בלי לחשוב על האם אתה רוצה ללמוד אותו, בלי לבקר אותו ואפילו בלי להפנים אותו.
כאן אני ממש מצטערת, שרה דואק מדברת כמו פוליטיקאית ולא קיבלתי תשובה. בפרוש לא קיבלתי תשובה. לא מצא חן בעיני שכל האשמה מוטלת על המורים, ואין לתלמידים הצעות אופרטיביות באשר לשינוי בהתנהלותם. השינוי שציפיתי לשמוע משרה הוא שינוי שבסולם הערכים של התלמידים. אם זוהי ההצעה של שרה זוהי הצעה תובענית ובלתי סבירה. אין בה הרבה הערכה למעמד המורה. היא לא תשפר את מעמדו אלא אף תפגע בו. לכן, ככל שהתקדמתי בקריאת דבריה ותגובותיה יצא לי האוויר מהמפרשים ולא מצאתי שיש חידוש רציני בקבוצת בייגלה.
האם ההצעות שאתם מגבשים צריכים להתאים לבית ספר דמוקרטי או עשויות להתאים לכל מערכת החינוך?
"אולי לא הבהרתי את עצמי - הגרעין שהקים את הקבוצה מורכב בעקר מתלמידים מבית הספר הדמוקרטי בחדרה, אבל כיום הצטרפו הרבה אנשים שבאים ממקומות אחרים במערכת החינוך. רוב הזמן אנחנו מתעסקים במערכת החינוך ה"רגילה". וכמובן שקהל היעד שלנו הוא תלמידים מבתי ספר מכלל מערכת החינוך."
האמת, שרה דואק הלהיבה אותי בתחילה וככל שהתעמקתי בדברים שהיא כתבה אליי הבנתי שאין חדש תחת השמש. עדיין לא המציאו את חוכמת הבייגלה. האם שרה דואק פוליטיקאית מתחילה או באמת תלמידה שיש לה מעורבות חברתית גבוהה, שבאמת,איכפת לה מן המערכת החינוכית. ימים יגידו.
