יום ירושלים יחול השבוע. הוא לא יעורר התרגשות גדולה מדי, אולי הסקטור הדתי לאומי קצת יתרגש, יחבוש כיפה לבנה ואיתם עוד כמה מזקני ירושלים אשר יעלו זיכרונות שאף אחד כבר לא ירצה לשמוע. העיר הזו שסבא שלי היה נותן כל הון שבעולם לראותה בחייו. העיר הזו שבחורבנה נראתה שלמה ובנויה בחלומותיהם של אלפי יהודים, מתקבלת כמובן מאליו ובמשיכת כתף אצלנו ואצל ילדינו.
עלעלתי בעלון שבת שכבר עבר מן העולם אך לא פג טעמו, 'ערכים במבחן הזמן'. מובא בו סיפור שעזר לי לראות את יום איחודה הארבעים של ירושלים בזוית ובפרופורציה קצת אחרים.
פוגרום תרפ"ט עמד בסימן המאבק על זכות היהודים להתפלל בכותל המערבי ללא הפרעה. חודש וחצי אחר כך, בערב ראש השנה, עדיין לא העזו יהודים רבים לבוא אל המקום, בודדים עשו זאת בסכנת נפשות.
פגישה נדירה התרחשה אותו יום ברחבת הכותל. מנחם אוסישקין ז"ל, בא לתפילת מנחה. הדרך מלאה שוטרים ערביים, יהודים בל יראה. הוא נפגש עם רבם של חרדי ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. וכך מתאר אוסישקין אותה פגישה:
"והנה אני עומד לפני הכותל, הפעם נסערה רוחי בקרבי עוד יותר למראה עיני, ורק שני יהודים עמדו לפניו: השמש ואנוכי, כל הרחבה לפני הכותל מלאה שוטרים בריטיים. דומם עומד אני בצערי וחושב על ימים שעברו. היום החשיך ואפילה שררה בכל הרחבה שלפני הכותל. הפנסים שהתחילו מהבהבים מסביב, כאן אסור היה להדליקם. מן הסמטה האפילה נכנס אל הרחבה יהודי זקן, בעל קומה והדרת פנים, מלובש בבגדי החג המסורתיים, ואחריו עוד שני יהודים ממלוויו. כפוף ראש ניגש אל הכותל, ובהתלהבות קדושה התחיל מנשק את אבניו. הכרתיו: זה היה רבי חיים זוננפלד ז"ל. לא רציתי להפריע את חרדת הקודש. אנחה כבדה פרצה מתוך לבו, הוא הרים את ראשו, נשק נשיקת פרידה לאבני הכותל ורצה ללכת, והנה הרגיש בי וניגש אלי:
"אל נא ייפול רוחך עליך, גם זה יעבור, "עם וועט זיי ניט העלפן"! (זה לא יעזור להם!), אנחנו נשיג את מטרתנו, לא בסמטאות צרות ולא כפופי ראש נכנס אל המקום הקדוש שלנו, כי אם בדרך המלך ובקומה זקופה. בקרוב בימינו נזכה לראות את הגאולה האמיתית".
דבריו של הזקן הנפלא, ברגע זה ובמקום זה, עשו עלי רושם בל-ימחה, שלא אשכחהו לעולם".
מי שיודע לחלום, לבכות ולהתפלל יזכה לראות את ירושלים האחרת.