לפני שאנחנו מנתחים את שובו של התחמן אהוד ברק, צריך לחזור 8 שנים אחורה, לימים בהם "אהוד לא המריא". כאז כן עתה: מול נתניהו, כל צפרדע נסיך. התקשורת שראתה בהפלת ביבי משימה לאומית, נתנה שירותי יחצנות לפירומן מהליכוד - איציק מרדכי- ואחרי ששרף את הבית, שמע אותם מלחשים מאחורי גבו: הכורדי עשה את שלו, שלנו- הכורדי יכול ללכת...
במקביל, נחשפו אזרחי ישראל לעילוי פוליטי, שמפרק ומרכיב שעונים באותה מהירות שבה לוחמים בסיירת מטכ"ל מפרקים ומרכיבים תת-מקלע. אהוד ברק ביקש את המלוכה, תוך התחייבות, שמרגע שישב על ההגה, כל יום בחיינו, יהיה "שחר של יום חדש". קבלו דוגמית: "תנו לי רבע שעה עם חפז אסאד, ואני חוזר עם הסכם שלום". אהוד המריא על הדלק של בן כספית, שמעון שיפר וכל הברנז'ה...
רק אחרי שנחת על כורסתו של ראש הממשלה, הפיצו מקורבים שהאיש ניחן במנת משכל משולשת, מה שמסביר את האלרגיה שלו לטיפשים. כולם לידו היו טיפשים. על עוצמת היהירות שלו אמרו, שבמחיצתו: אפילו אלוהים חש רגשי נחיתות.
ביולי 2001, הניח ראש הממשלה ברק על שולחנו של ערפאת את ההצעה המדינית הנדיבה ביותר שהושמעה אי פעם ע"י מנהיג יהודי. ההצעה היתה כרוכה בהפרת כל הנדרים המדיניים שלו, עד שיוסי ביילין נקלע למצוקת נשימה. התוצאה: גל טרור חדש, בחירות בהן ברק הובס, העבודה התרסקה, ואריאל שרון עלה לשלטון!
הסתבר שאזרחי ישראל לא סלחו לסוכני המכירות של אוסלו, ומצביעי העבודה לא סלחו לאהוד ברק. אחרי שהובס, מקורביו רמזו שהוא מוכן לשרת בממשלת שרון כשר ביטחון. העוינות של חבריו למפלגה הניסה אותו, משל היה כלב מצורע. שרון של הקדנציה השנייה - אחוז תזזית, אחרי שגמר לעקור 21 ישובים, התפנה לפרויקט הבא: ריסוק הליכוד. אזרחי ישראל נתבשרו על הקמת קדימה, אלוהים סגר חשבון עם העוקר, ומפלגת העבודה חיפשה נהג חדש.
אהוד ברק הזעיק את עצמו לאולפני הטלוויזיה כדי להכריז "הגעתי"!- ובישר לעם ישראל על המטמורפוזה שעבר באישיותו. שמעון פרס, שכיהן כיו"ר זמני רק משום שהתחייב לא להתמודד בפריימריז, שעה לתחינתם של אלפים שנמצאים בדמיונו- והציג את מועמדותו. מנהיג "עם-אחד" עמיר פרץ, הוזעק ע"י שימון לעזור בבלימת ברק.
הרמטכ"ל המצולש ביותר בצה"ל שראה את הלבן בעיניים של מלאך המוות, ראה את אנשי פרץ מורידים כמה ארגזים מטנדר - וברח. אהוד ברח, במהירות הברק. לפני שערק לקדימה, הצליח שמעון הקשיש להתבשם שוב, מריחה המשכר של התבוסה שסידרו לו "הברברים מהרי האטלס".
אהוד אולמרט נכנס לנעל אחת של שרון, שהיתה גדולה דיה כדי שיוכל להגיע לשלטון בשחייה. מנהיג הפועלים קיבל את האחריות על הביטחון, ואהוד ברק המשיך לעשות כסף. להנהגה הזאת בדיוק המתין נסראללה. פרובוקציה קלה, והנהגת היהודים דפקה את הראש בקיר. "עד כאן", אמרו אזרחי ישראל, וכלבי השמירה יצאו לחפש לנו מלך. לרגע הזה בדיוק חיכה "שבתאי צבי". תקופת ההמתנה הגיעה לסיומה.
השמועה פשטה כאש בשדה קוצים: "אהוד ברק שובר שתיקה". עיתונאים מכל העולם הגיעו לקיבוץ שדות-ים, כדי להעביר בשידור ישיר את דבריו של האיש (להלן מסיבת-גן), שידע לפרק הכול, אבל לא להחזיר. כל חמש דקות, נתבשרו כוססי הציפורניים מול המסך, שבתוך דקות זה מתחיל.
התפאורה היתה תמוהה: בזמן שהעולם עצר את נשימתו, הילדים ברקע ליקקו ארטיקים. הוא ירה את המסרים שלו מהכתב. ניכר בו שעשה חזרות מול עיניים בוחנות של בימאי קפדן. כל מילה, עברה ליטוש באחד מהמפעלים של לב לבייב. רבע שעה איחור, התנצלות, ועשר דקות של דיבור בלא הפרעה. מיקס מסרים. שפים קוראים לזה: מגש טעימות.
איתן כבל מצא את מה שטעים לו (נצא מהממשלה!), פואד מצא את מה שהכי טעים לו (המשך כהונתו כשר), וכלבי השמירה חיפשו את העצמות של אולמרט. פעם תחמן, תמיד תחמן. ורק הזקנה מהמסדרון בביה"ח בנהריה, הזדקפה במיטתה ומלמלה לעצמה: "היה, זה הוא"...
מטח של דברי פרשנות הוטח באוזניהם של צרכני התקשורת. שמענו הערות בנוסח: הוא נכנס למים ויצא יבש... כל אחד שמע את מה שרצה... הוא ניסה לרבע מעגל בשידור חי... שובו של אהוד הישן... וכו' וכו'. כולם עסקו בתפל. כולם, בלי יוצא מהכלל.
שורות אלה נכתבות בגין המסר הכי חשוב שיצא מפיו של הטוען לכתר, ודווקא ממנו התעלמו פרשננו. שימו לב (ציטוט מילה במילה): "רק הנהגה הנהנית מאמונו העמוק של הציבור, תוכל להוביל את ישראל מהמשבר הנוכחי אל התיקון הנדרש, ואל חוף מבטחים. תודה". סוף ציטוט.
"אמונו העמוק של הציבור" = בחירות!!! זהו המסר הכי חשוב, הכי דמוקרטי, וזה לא מקרה שהפרשנים דילגו עליו. הם יודעים את מי הציבור רוצה. רוצחי האופי משחיזים סכינים...
