הפרוטוקולים של זקני ציון

קולט אביטל ורובי ריבלין הגישו השבוע את חתימותיהם ליו"ר הכנסת לקראת הבחירות לנשיאות. שמעון פרס, שלא עוסק בעניין, נפגש לפני כמה ימים עם ח"כ אלי גבאי מהמפד"ל כדי לבחון את האפשרות שיביע בו תמיכה. נכון שגבאי הוא מהמפד"ל, ומבחינה אידיאולוגית הוא קרוב יותר לרובי ריבלין או לרב לאו. אולם פרס כנראה עשה שיעורי בית. הוא יודע שבמפד"ל מנהל גבאי מאבקי עולם עם יו"ר המפלגה זבולון אורלב. אולי אם אורלב יביע תמיכה בריבלין או ברב לאו, ישתכנע גבאי לעשות הפוך. גבאי, שהגיע על-פי הזמנתו של פרס ללשכת המשנה לראש הממשלה, אמר כמה דברים לא מחייבים ומיהר לעזוב את המקום. מילא להסתבך עם אורלב, זה דבר אחד, אבל להסתבך עם מצביעי המפד"ל, זה כבר סיפור אחר לגמרי. לקראת ההתמודדות במפלגת העבודה, מנסים אנשיו של אולמרט לחזק את בקואליציה במקרה של פרישה וכבר הם נמצאים בעיצומם של מגעים מתקדמים עם שניים מחברי יהדות התורה. שני הח"כים גפני ורביץ, הלכו כבר לשאול את הרב אלישיב מה דעתו בנושא. לאחר שנתן להם אור ירוק, הערה היא כי מייד עם פרישת העבודה, אם אכן תפרוש, יכנסו שניהם לקואליציה. אם אולמרט היה מנהל את המו"מ הקואליציוני עם יהדות התורה כמו שצריך, ולא בזלזול כפי שנהג עד כה, היה זוכה לכניסתם של שישה ח"כים לקואליציה. עכשיו, אחרי שהכעיס את ליצמן וגירש אותו מוועדת הכספים, איבד את הסיכוי האחרון שזה יקרה. הקואליציה של אולמרט, במקרה של פרישת העבודה, תמנה 61 ח"כים בלבד. איך אומרים, על הקשקש. מורד אחד, והכל מתפרק.

מדוע אם כן פרגנו שני האישים זה לזה בעודם ניצבים מול התליין? אפשר לומר שאולמרט החמיא לפרץ, מאחר שרצה להגן על עצמו ועל החלטתו למנות אותו לשר הביטחון. אם כי הסבר זה לא יהיה מניח את הדעת. אולמרט לא המציא את דרכי הפעולה של המערכת הפוליטית בישראל. ממתי שרים הם אנשי מקצוע? מאז קום המדינה, מינוי שרים היה חלק מהמשחק הפוליטי ומבחינה זו גם מוגבל לחוקים שכרוכים בכך. אם 472,366 איש בישראל רצו לראות את פרץ ראש הממשלה, למה שאולמרט ימנע ממנו כל תפקיד אחר בממשלה. אולמרט אמר לחברי הוועדה משפט נכון בעדותו בפניה: אם פרץ לא היה שר ביטחון, לא הייתה קואליציה. אומנם הייתה אפשרות תיאורטית שפרץ היה מתמנה לתפקיד שר האוצר, על כך אולמרט יכול היה לטעון בקלות: ומי אמר שאז לא היה מגיע אסון כלכלי, חמור מאסון המלחמה. לגרסה שטוענת כי אולמרט תמך בפרץ בוועדה על-מנת לחלץ את עצמו מהמינוי השערורייתי של פרץ לשר ביטחון, ישנה בעיה נוספת. היא לא מסבירה מדוע פרץ תמך באולמרט גם הוא בוועדה. הוא אפילו לא אמר לחברי הוועדה או רמז להם, שהיה מעדיף להתמנות לשר האוצר במקום שר הביטחון. הוא לא ניסה להטיל את האשמה על ראש הממשלה, בכך שלא הציב לו ברירה אלא ליטול את תפקיד שר הביטחון. על-פי גרסתו של פרץ כפי שהשתקפה בעדותו בוועדה, תפקיד שר הביטחון היה תפור עליו מלכתחילה. לא מאילוץ. הוא רצה בו, ולדעתו, הוא אפילו היה מאוד מוצלח בו. ראש הממשלה ושר הביטחון נזהרו זה בכבודו של זה מסיבה אחרת. כפי הנראה הערכה הדדית היא לא הסיבה, וכי כן ניסו שני האישים לחלץ כל אחד את עצמו מבחינה פוליטית בכך שגוננו על השני. כשהוקמה וועדת וינוגרד, היה זה חצי שנה בלבד מיום כינונה של הממשלה. אף אחד לא חשב אז על בחירות. גם לא על פריימריז. הדברים האלה היו רחוקים. שני האישים חשבו כי יש להם עוד הרבה מאוד זמן להיות יחד באותה ממשלה ובאותה קואליציה. גם אולמרט וגם פרץ יידעו, שהציבור לא יסבול ניסיון הכפשה מצד ראש הממשלה כלפי שר הביטחון, או עוד יותר גרוע אם שר הביטחון יהיה זה שילכלך על ראש הממשלה. למרות ששני האישים, אולמרט ופרץ, הינם חסרי ניסיון ביטחוני, את המערכת הפוליטית הם דווקא מכירים מצוין. בישראל, הם יודעים, אין סודות. בסוף הכל נודע. אפילו סודות הגרעין, למרות שאף אחד לא חשב שיצאו מפיו של ראש הממשלה עצמו. בסוף תמיד מישהו פולט. או מדליף. או בדיעבד, בג"צ דורש. הכלל לכל פוליטיקאי מתחיל הוא: תלכלך על מישהו רק אם זה משרת את האינטרס שלך שיידעו שלכלכת עליו. אם לא, תסתום. בסוף זה ייצא.

שוב מוצא את עצמו שמעון פרס משתתף במרוץ שאפילו לא נרשם אליו. פרס אף פעם לא מבקש להשתתף בבחירות. הם תמיד נכפים עליו, על המסכן. נשיאות המדינה? מי ביקש את זה בכלל. אני לא עוסק בזה. לא אמרתי לאף אחד שאני מתכוון להתמודד וכולי. ראשות הממשלה? מה פתאום. אני?!. אני לא עוסק בזה. עוסק גם עוסק. בשניהם. ברגע שיבין פרס כי יש לו סיכוי להיות ראש ממשלה, ינטוש מייד את חלום הנשיאות. יש פנטזיות יותר גדולות. אבל יש בעיה אחת. בשביל שפרס יהיה ראש ממשלה, אולמרט צריך לצאת מהמשחק. לא על-ידי התפטרות. זה לא עוזר לפרס. לצאת מהמשחק הכוונה, באופן דומה לזה שעשה שרון. חס וחלילה. אם היה פרס קורא את החוק, היה לומד שסיכוייו להגיע לראשות הממשלה, קלושים. בניגוד למה שרבים סבורים, אם אולמרט מתפטר, פרס לא הופך לראש הממשלה. גם לא ציפי לבני. על-פי החוק, כשראש הממשלה מתפטר, רואים זאת כאילו התפטרה כל הממשלה כולה, הממשלה הופכת לממשלת מעבר, עד שנשיא המדינה מטיל על אחד מחברי הכנסת את משימת הרכבת הקואליציה. ומה קורה עד שמצליח אחד מחברי הכנסת להרכיב קואליציה? פשוט, ראש הממשלה שהתפטר נישאר בתפקידו עד שיוחלף. כל עוד לא נבצר ממנו פיזית לכהן כראש ממשלה, הוא חייב להישאר בכיסאו. כך היה כשנתניהו פיזר את הכנסת. וכשברק התפטר. וכך היה אפילו אצל שרון. אולמרט כממלא-מקום הפך לראש הממשלה רק אחרי השבץ, לא אחרי ששרון התפטר. אם אולמרט יחליט ללכת הביתה, קובע תקנון קדימה כי מתקיימים פריימריז לראשות המפלגה. אם פרס רוצה להיות ראש ממשלה, הוא חייב לצלוח את הפריימריז. אין קיצורי דרך. על זה, כפי הנראה, הוא כבר יעדיף לוותר. למרות שאי אפשר אף פעם באמת לדעת כשמדובר בפרס.