מלחמת העולם השנייה היא המלחמה, בה' הידיעה. הגדולה בכל הזמנים, העקובה ביותר מדם, הנוראית ביותר. עבור העם היהודי תהיה המלחמה הארורה הזאת לסמל, שכן שישה מיליון הושמדו במטחנה הנוראית ביותר שידעה האנושות, בשואה שלא הייתה דומה לה. אולם היהודים לא רק נטבחו ונרצחו, אלא גם לחמו. הם לחמו בשורות הצבא הבריטי והאמריקני, הם הצטרפו לפרטיזנים בסרביה ובבלורוס, אבל בעיקר הם לחמו במדי הצבא הסובייטי, אשר היה לכוח החשוב ביותר בניצחון על גרמניה הנאצית.
אנשים אלו, הווטרנים המהוללים, אשר האנושות בכלל והעם היהודי בפרט חובים להם חוב ענק, חיים גם בקרבנו. כן, נשארו עוד כמה. אתם מכירים אותם כנראה בתור הזקנים הטרחנים שיושבים על הספסלים ליד הבית שלי ושלכם, בירושלים, חיפה, חולון, באר שבע ושאר הערים בישראל.
הם עניים, הם בקושי שורדים את התנאים הסוציאליים המחפירים, חסר להם כסף לאוכל ולתרופות. רובם הגיעו ארצה בגיל מבוגר ועברית הם כבר לא ילמדו. כן, אותם הזקנים שכולנו מכירים מהשכונה, שמספרם הולך ומתמעט עם כל יום שחולף.
אולם יום אחד בשנה הם זוקפים את קומתם. הם מוציאים מן הארון את הבגדים הכי יפים שלהם, מצחצחים את מדי הצבא הישנים, תולים את כל אותות הגבורה שבהם זכו ויוצאים לרחוב. בתשיעי למאי, יום הניצחון הרשמי על גרמניה הנאצית, יום שבו נכנע הוורמאכט, הוא היום שלהם. הם מתאספים ליד הגלעדים והאנדרטאות, צועדים לזכר הניצחון הנפלא ולזכר חבריהם שכבר לא איתם. חום או קור, גשם או חמסין - הם מקדשים את היום הזה. כי זה היום שלהם.
פקקים, עצבים ועוגמת נפש.
בתשיעי למאי השנה, 62 שנה אחרי הניצחון, היו אמורים הווטרנים לצעוד בירושלים. לראש העיר אורי לופליאנסקי, איש יקר לכל הדיעות, זה הפריע. הזקנים הטרחנים האלו, שסביר להניח שלא יצביעו בשבילו בבחירות המוניציפליות הקרובות, הם מטרד - מפריעים לתנועה, מושכים תשומת לב, והם גם בני חסותם של ארקדי גאידמק, שיתכן ויתמודד מול אותו לופליאנסקי בבחירות לראשות העיר. כבוד ראש העיר לא יכול לבטל את מצעד הווטרנים, כמובן, הרי תהיה זו טעות פוליטית גדולה. אולם להפריע להם הוא יכול ועוד איך.
רשויות העיר הרשו לווטרנים לצעוד. נתיב אחד ברחוב יפו - זה מה שקיבלו הזקנים המוזרים האלו. לא תהלוכה נוצצת ומסוקרת, לא רחובות שלמים שנחסמים לתנועה - אלא נתיב אחד ברחוב צר, כאשר מולם נוסעות מכוניות. והם צעדו.
החמסין וטמפרטורה של ארבעים מעלות נשזרו בעשן המכוניות וקללות הנהגים שנתקעו בפקק, אולם הזקנים צעדו. הם, ששחררו את מחנות הריכוז, שכבשו את ברלין, שראו את חבריהם נהרגים ליד מוסקבה, וורשה ופראג, וכיום גוססים אט-אט בעצמם - מרעב והיעדר תרופות בישראל של האלף השלישי - הם לא נתנו שמשהו יפריע להם לחגוג את היום הזה. גם לא העיריה האווילית, שלא יכלה לארגן אירוע מכובד, אלא גרמה לפקקים, לעצבים ולעוגמת נפש.
תזמורת המשטרה שהייתה צריכה ללוות את התהלוכה הזאת התעכבה בחצי שעה, וניגנה במשך כחמש דקות בלבד. לאחר מכן פוזרו הלוחמים הוותיקים בטענה כי התקהלותם מפריעה לעובדי העיריה לעבוד כראוי, או במילים אחרות - שעת הצהריים התקרבה. יש להניח שארוחת הצהריים אינה נקלטת היטב בקיבתם של העסקנים מספרא, כאשר הם נאלצים לשמוע את הקשישים בני השמונים והתשעים מתקהלים בכיכר.
הזקנים, שכבר לא היה להם כח להתווכח או למחות, פשוט עמדו מבוישים במקום. החום עשה את שלו, ומכיוון שצל לא היה באזור, המשטרה הצליחה לפזר את "ההפגנה" במהירות, שכן דובר ביריב חלוש למדי. הזקנים גררו את עצמם לביתם.
מה ביקשו האנשים האלו, לצעוד לאורך קילומטר אחד בעיר הקודש, עליה חלמו מיליונים שנטבחו בשואה? מה בסך-הכל הייתה צריכה לעשות העיריה, לסגור חלק קטן מהעיר לזמן קצר, לארגן אירוע חגיגי קטן ולתת לאנשים האלו, שאנו חבים להם כל כך הרבה, את אחת ההנאות האחרונות של חייהם? הרי במקרה הזה אי אפשר להפיק לקחים, כי בשנה הבאה כמות הווטרנים תפחת עוד יותר. מדוע קשה כל כך לעסקונה המדושנת לכבד אנשים אלו?
הזקנים הטרחנים חזרו לספסלים שליד ביתם. מספרם הולך ופוחת מדי יום. מרגע כתיבת שורות אלה ועד לרגע פרסומם עוד כמה לוחמים יילכו מאיתנו. ילכו למקום, שבו אני מקווה הם יזכו לכבוד המגיע להם. ואילו אנו נישאר - עם האדישות שלנו, עם הזלזול, עם עסקנים אטומי לב. ועם הבושה.
אני בוש ונכלם.
