מאז ומעולם יחסה של האוכלוסיה הבריאה לבעלי הלקות המנטאלית היה קשה, קשה לאנשים בריאים להסתגל למראה הלא בהכרח אסטטי של בעלי הלקות המנטאלית וגם ובעיקר לעובדה שמערכת כללי ההתנהגות המקובלים על אנשים בריאים לא בהכרח מתקיימת בהעדר היכולת המנטאלית.
בזמנים קדומים בחרה האוכלוסיה הבריאה "לאכסן" את אותם בעלי מוגבלות במוסדות סגורים הרחק מעין הציבור הבריא תוך שהיא מגבירה ומעצימה את הקושי של אותם בעלי מגבלה. הנאורות הביאה להבנה ולהכרה בצרכים של אותה אוכלוסיה ואיתה באה ההכרה בצורך שיש לשלב את אותם בעלי מגבלה בתעסוקה במסגרות מתאימות. נכון רובה של אוכלוסיה זו, גם היום נמצא במרכזי מגורים מוגנים הרחוקים מהציבור, אבל חלקה והלא קטן, בהעדר אפשרות מימונית של בני המשפחה נמצאים נעולים בבתיהם.
הרעיון המבורך שיש לקדם שילובם של בעלי לקות בקהילה נכון וצודק. מצבם החברתי בעדר במסגרות תעסוקה, חברה ופעילות קהילה קשה מנשוא.
תעסוקה מקלה על בעל הלקות בבדידותו, נותנת טעם לחייו ומקדמת את מצבו המוראלי וכמובן ובעיקר מקלה על מצבו הפיננסי שלו ושל משפחתו הנדרשת לממנו. לדעת רבים ומתוך ניסיון, ביכולת בעלי הפיגור לתרום ובאופן ממשי ואמיתי ובתפוקה יצרנית אמיתית. בקיצור תעסוקה יש בה רק יתרונות. אם כן מדוע הביקורת ודווקא על הצעת חוק זו?
המכשלות הקשות ביותר העומדות כחייץ בנושא תעסוקת בעלי הפיגור הקשה הם: מחד, העדר רצון מצד המדינה לספק לאוכלוסיה זו מסגרות הולמות ובצידו שכר נאות מטעמה ומאידך העדר מעסיקים פרטיים המוכנים לקלוט בעלי מגבלה אלו למסגרות מחייבות ובשכר הולם.
הדרך שבה בחרה המדינה לפתור תעסוקת נכים קשים אלו מעוררת סימני שאלה, עצם המגבלה המנטאלית מחייב אותנו האזרחים לנהוג כלפי בעלי הלקות במשנה זהירות ואנו מחוייבים לנהוג כלפיהם בהוגנות ובכללים שאותם אנו קבענו עבורינו הבריאים.
כחברה אנו מקדשים את עיקרון החיים בכבוד. זו אינה קלישאה כלל ביחוד שפורטים אותה לחוקים ותקנות המקובלים עלינו כציבור. אחד מהחוקים המחייבים אותנו היא הזכות להשתכרות הוגנת. כמדינה קבענו וככלל שקיים גבול תחתון לרמת ההשתכרות. הגבול מבדיל בין שכר הוגן לבין שכר הטומן בחובו ניצול ועבדות הגבול נקבע והוגדר כשכר מינימום. כתער חד ההבדל בין שכר שווה ערך זה לבין שכר נמוך ממנו. לא שהשתכרות שבקו זה אינה מותירה את המשתכרים בה במצב אומללות ועוני אבל למזלינו גבול זה עדיין מאפשר קיום במינימום חיוני.
כשבאים לדון ולפתור בעיות תעסוקה של בעלי לקויות קשות אסור לנו לשכוח שמדובר בבעלי לקות ומי שאינו יכול להביא לפרנסתו מתקיימות עבורו סדרה שלמה של כללים הומאניים ומערך שלם של קצבאות הניתן תחליף ליכולת השתכרות זו שאבדה. אסור לנו לשכוח שמדובר ביכולת המוגבלת יחסית במגבלת הקף העבודה, סוגה ותפוקתה. אסור לנו לשכוח שלפני הכל שבאים לדון בתוצאת ההשתכרות הסופית אסור לה שזו תהיה נמוכה ופחותה משכר המינימום, כדי שהכלל שמתקיים לכלל הציבור יהיה שווה והוגן גם כלפי אוכלוסיות חלשות אלו. גם שהפתרון מדבר על עידוד תעסוקה אצל אותם מעבידים פרטיים ובשכר נמוך המאושר בחוק.
מטעמים של איזון כספי בחרה המדינה להעניק תמיכתה בגובה יחסי משתנה בהתאם לנסיבות איבוד כושר ההשתכרות. לצערי ולצער רבים באיזון הזה מתגלה היום נסיגה מתמשכת, המדינה מתוך שינוי חשיבה ומדיניות מצרה, גורעת תמיכתה ומביאה רבים מאותם שאינם יכולים לפרנסתם ובאופן קבוע לידי סף תהום.
הנכים הפיזיים שבאופן מובהק וברור נפגעה יכולתם להביא לפרנסתם, מוצאים עצמם בימים אלו נסחפים במעגל אי התמיכה וגריעת זכות הקיום, עת קצבאות הקיום שלהם נשחקות עד אפר. המדינה מוסיפה חטא על פשע בכך שגריעת הזכויות המקסימאלית נעשית במודע ודווקא מאותם נכים שנקודת המוצא שלהם ומראש היתה נחותה.
החלוקה הסקטוריאלית המובהקת והבלתי מובנת, מובילה לכך שדווקא נכים שנולדו לנכותם או הגיעו אליה מתוך מחלה מוצאים עצמם בתחתית הסיוע הממשלתי. קצבת סיוע לקיום לאלו שאיבדו כושרם להשתכר לגמרי בדמות קצבת "הנכות הכללית" המשולמת להם על-ידי המוסד לביטוח לאומי נשחקה לגובה שערורייתי של 2,200 ש"ח לחודש ותיקוני החקיקה עוד יגרעו ממנה בקרוב עד 300 ש"ח - תספת הקח"ן (קצבה חודשית נוספת) שהושגה במאבק ארוך.
לרמת הנכות אין קוארלציה הגיונית לרמת הפיצוי ורמת הפיצוי נקבעת לפי מידת אובדן כושר ההשתכרות, כאשר דווקא נכים מנטאלים בעלי נכות בשעור מקסימאלי של 40% מוגדרים ומראש כבעלי אי כושר עבודה, כאשר קריטריון אי כושר עבודה נאמד על-פי מציאות תעסוקתית דווקא. כך שמי שמצוי בכסא גלגלים או שהוא בעל כושר קוגנטיבי ירוד אוטומטי זוכה להגדרת אי הכשירות וללא שום קשר ליכולתו לעבוד.
הנותרים שנותר בידם כושר עבודה חלקי נהנים מקצבה זעומה וזו מתבטלת לגמרי כיום בשכר עבודה גבוה מ-2,000 ש"ח. מעגל העוני והמצוקה אינו נשבר בתעסוקתם, אפילו עיקרון התיקון שבהמלצת דוח לרון, זה שדן בסוגייה זו, רחוק מלתת תשובה אמיתית והוגנת, נהפוך הוא, המגמה המתגבשת בחקיקה היא דווקא גריעת שכר וקביעת רמות הכנסה כוללת נמוכה ובצורה משמעותית לכל מי שתפוקתו נמוכה מ-51% (מתחת לשכר מינימום) .גריעת הזכויות ורמת השכר מתחזקת ובאופן קיצוני למי שתפוקתו נמוכה מ-25% (כמודגם בתרשים). הקטנה משמעותית ומגמה זו נוגדת כל קו מחשבה הומאני, שכן על-פי החקיקה הקיימת וזו המתגבשת ככל שאתה נכה קשה יותר, כך אפשר לנצל אותך בתעסוקה כפויה ובשכר עבדות. אותם שנוצלו במחשכים ובמשך שנים עכשיו ינוצלו בתעסוקה חוקית.
תעסוקה אמורה להוסיף הכנסה ולהקל על מציאות קשה זו. המחוקק במהלך נכון בחר לקדם ולטפל בנושא התעסוקה, אלא מה, בעשותו כן בהעדר רצון אמיתי של האוצר להשקיע מכספי המדינה למימון התעסוקה או השלמת ההכנסה הכוללת לשכר המינימום נכנע למציאות המעסיקים הפוטנציאליים ורוצה בהם לתעסוקת המוגבלים ובכל מחיר. והמחיר משמעו שכר מקסימאלי שבין 300 ש"ח עד 900 ש"ח לנכים לבעלי פיגור קשה!!!
מה גם שבחינת המדדים שאותם ניתן לבדוק, הובילה ללקיחת מדד התפוקה כקריטריון לאמידת יכולת בעל המגבלה ליצור עבודה. בחירת קריטריון זה ורק זה יש בו יותר מליקוי שכן מידתיות התפוקה יש בה כדי ליצור עיוות נוראי. לפחות בדרך שבה בחרו להתיחס דרכו למידת הסיוע.
לכל אחד מאיתנו יש כישרון בתחום מסויים ולא כל אחד כשרוני בכל התחומים, נכון יש כאלו המסוגלים מנטאלית ופיזית להתמודד עם עיסוקים מורכבים ואחרים לא. כשהעיסוק תואם את הכישורים זה ממש לא משנה כמה IQ או כושר גופני יש לך!
אף אחד לא מבטיח בתהליך מיון של ברגים שדווקא שבעל IQ גבוה יהיה בעל יכולת התפוקה מוגברת, והנכה הקשה (בעיקר מנטאלי) יהיה בעל היכולת המופחתת (כאקסיומה).
גם פרופ' מכובד וגם נכה הסובל מתסמונת דאון קשה יבצעו מיון ברגים בדיוק באותה מהירות, להערכתי בעלי היכולות המנטאליות הנמוכות יציגו תפוקה משופרת, שכן לא ישתעממו בביצוע המטלה ולא "ישברו" בביצועה. להגדיר ולקבוע, שלאותו פרופ' מגיע שכר ראוי ולאותו נכה שבגלל בעייה מנטאלית שכר מופחת, זה עוול שלא יתואר ועושק.
נכון הקצבאות הם חלק מאותה השלמת הכנסה אבל שזו אינה מעניקה לאדם העובד ובמשרה מלאה את ההשלמה המלאה לשכר מינימום והחקיקה גורעת מזכות, פה בדיוק מתחילה ההתדרדרות המוסרית. פה משאירים את בעלי הלקות לחסדי משפחות כעול תמידי וקבוע.
אסור להעניש אנשים שנבראו בצלם בגלל יכולת מופחתת מולדת וחייבים לשמור על זכותם לתעסוקה ברמת שכר נאותה. הגישה מובילה למצב שמחר מי שלא יהיה מסוגל לעסוק בתעסוקת היי-טק ובתעשייות החלוץ המדעיות לא יהיה זכאי לזכות קיום בכבוד ולשכר הוגן ואפילו והוא בריא לגמרי.
לתהליך הזה אין סוף, זה בדיוק התהליך שהביא לתוכנית ויסקונסין, זה בדיוק התהליך שמביא מליונים לעבודה כעובדי קבלן בלא תנאים נאותים ובשכר מינימום (למזלם), זה בדיוק התהליך שמביא לפערים הבלתי נסבלים שמובילים לתוצאות דוח העוני שנה אחרי שנה וזה מה שבסופו של דבר יביא את המדינה שלנו להתפוררות מלאה.
אין "נוסחת פלא" לפיתרון הפאזל הקשה, אבל ברור שהמדינה חייבת בפתרון הוגן ומכספי הציבור.
