"הצוות האמריקני-ישראלי למחקרים דמוגרפים" (
צמ"ד), שחשף טעויות גסות של הממסד הדמוגרפי הישראלי בכל הקשור למספר ערביי יש"ע, סותר את תחזית פרופ' דלה פרגולה למיעוט יהודי בירושלים. צמ"ד צופה התייצבות/התחזקות של הרוב היהודי בירושלים לקראת 2025 ואילך, אם נתנער מנתונים מוטעים ומטעים המביאים לפטליזם דמוגרפי ולמדיניות מוטעית.
בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, הריבוי הטבעי היהודי נמצא במגמת עלייה והערבי בירידה, בירושלים ובין הירדן לבין הים התיכון. לראשונה מאז 1948 יש שוויון בשיעורי הפריון היהודי והערבי בירושלים: 3.9 ילדים לאישה, לעומת 4.5 ילדים לאישה ערבייה ב-2004. שיעור הפריון היהודי בירושלים-רבתי גבוה מהערבי: 4.0 בישובי "הקו הירוק" ו-4.7 מעבר ל"קו הירוק". הערבים עולים במהירות לכיוון שיעור הפטירה היהודי (0.3 לעומת 0.5), לאחר שנים ארוכות של גידול דרמטי בתוחלת החיים הערבית, שהרחיב את שכבת הבוגרים הערבית. הירידה בריבוי הטבעי הערבי מואצת גם עקב הכרסום ההדרגתי בהיקף הריון-גיל-הנעורים. עוצמת הפריון היהודי משפרת את כושר ההתמודדות עם אתגרים דמוגרפים ומדיניים לקראת 2025 ואילך.
ההתעלמות מעוצמת הריבוי הטבעי היהודי וממהירות הירידה בריבוי הטבעי הערבי מאפיינת את התחזיות הדמוגרפיות הקודרות של הממסד הדמוגרפי, שנכשל כבר באומדן מספר ערביי יו"ש (המנופח ב-70%!), ששלל את האפשרות לעלייה מסיבית של יהודי ברה"מ וטעה בהערכת מספר יהודי ברה"מ (50%!).
הממסד הדמוגרפי מגיע למסקנות קודרות על-ידי הצגת תרחיש דומיננטי המניח שדפוס ההגירה היהודית מירושלים וההגירה הערבית לירושלים יתקבעו לעשרות שנים. הוא דבק בהינתקות כתרופה לדמוגרפיה היהודית בירושלים, ולכן מתעלם מהמרחבים הגדולים מזרחית לעיר, המהווים פלטפורמה אידיאלית להתפתחות ירושלים לקראת 2025 ואילך. אימוץ המלצותיו מהווה מרשם להאצת ההגירה היהודית מירושלים.
הגירה היא הגורם המכריע במאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי בירושלים. הגירה יהודית מירושלים והגירה ערבית לירושלים - ולא גורם הילודה - מכרסמים ברוב היהודי בירושלים. ניכוי גורם ההגירה (0.4+ערבי, 0.7-יהודי) מביא לשוויון בין הריבוי הטבעי היהודי והערבי (2.7%: 2.8% בהתאמה) ולשמירה על 2/3 רוב יהודי. המשך העלייה השנתית לירושלים (כ-3,000) והתעצמותה, יתרמו לגידול הרוב היהודי. שיפור דפוס ההגירה היהודית יביאו לשדרוג מהותי של הרוב היהודי.
ההגירה הערבית לירושלים ול"קו הירוק" התעצמה עקב "תוכנית ההפרדה" ובניית הגדר והחומה, שנועדו לשפר את הביטחון והדמוגרפיה. מ-1967 ועד יציאת תוכניות אלו לאוויר העולם, עברו 35,000-40,000 ערבים מירושלים ליו"ש. אבל, המגמה השתנתה כאשר כ-30,000 ערבים בעלי ת.ז. ישראליות חזרו לירושלים מיו"ש עקב הקמת החומה, ו-13,000 נכנסו לתחום החומה משכונות ירושלמיות ערביות.
מרבית ההגירה היהודית מירושלים (5,500 שהם 1.4% ב-2005) עוברת לישובים בתחום ירושלים-רבתי, ומאותתת על הצורך לעצב מחדש של הגבול העירוני של העיר, כדי שייתן מענה למצוקת התעסוקה והדיור, המאיצה את ההגירה מהעיר.
הרחבה דרמטית של הגבול העירוני של ירושלים ושל תשתיות התעבורה, התעסוקה והדיור היא תנאי להתפתחות ארוכת-טווח של העיר ולשמירת/התרחבות הרוב היהודי: נמל תעופה, רכבות וכבישים מהירים לירושלים ובתוכה, אזורי תעשיה מסורתית והיי-טק, טלקומוניקציה ומגורים. הפנייה למערב לא תאפשר שדרוג נאות של התשתיות עקב מגבלות טופוגרפיות וגיאוגרפיות. הפנייה למרכז העיר ודאי שלא תאפשר זאת. היא גם תפגע בדמוגרפיה היהודית, מכיוון ששיעור הפריון במרכז הערים נמוך בד"כ מפרבריה. הפנייה מזרחה- לאזור דליל אוכלוסיה - היא המתאימה ביותר משיקולים עירוניים ודמוגרפים.
ההתרחבות הגיאוגרפית - בסיוע מגמות הדמוגרפיה היהודית והערבית - תאפשר להתמודד עם נטל דמוגרפי קצר טווח (90,000- 100,000 ערבים ששיעור פריונים מתכנס בהדרגה לשיעור הפריון היהודי-חילוני) ותייצר נכס דמוגרפי ארוך טווח: עתודות קרקע ותשתיות שהן תנאי לשינוי מגמת ההגירה היהודית וביצור הרוב היהודי. ב-1967 נקלטו כ-80,000 ערבים ושטח קטן יחסית (כ-1/6) בהשוואה לפוטנציאל השטח הנוכחי.
רק התרחבות - ולא הינתקות - תאפשר לירושלים להפוך מעיר של נטישה, אבטלה וקמילה לעיר של קליטה, תעסוקה וצמיחה.