לאחר יציאת צה"ל מערי יו"ש כחלק מהסכמי אוסלו נעשו בממשלת רבין-פרס כל המאמצים שלא להחזיר את צה"ל אליהם. חזרת צה"ל לערים, ולו באופן זמני, היתה מוכיחה את אווילות אוסלו. למרות שבהסכמים היה סעיף לפיו תוך "מרדף חם" רשאים כוחות ישראלים להמשיך במרדף לתוך שטחי A אחר מחבלים, הסעיף לא יושם. צריך לזכור כמה זמן וכמה אירועים התרחשו עד שבוטלו עיוותים כמו הסיור הביטחוני המשותף, מנהלת התיאום והמפגשים הביטחוניים בין קציני צה"ל ובין מחבלים לשעבר ולעתיד.
בדוח וינוגרד (עמ' 45) נכתב כי אפרים סנה בעדותו בפני הוועדה הסביר את חוסר התגובה אל מול חטיפת שלושת החיילים בהר דב בשנת 2000, בין השאר בכך שהממשלה לא רצתה להראות כי הנסיגה הביאה דווקא להסלמה לאחר זמן כה קצר. כלומר, מעבר למגוחך שבטיעון כאילו החטיפה עצמה אינה הסלמה נאמר כאן דבר מסוכן ומדאיג. לפי עדותו של סנה, ממשלת ישראל נמנעה מעשיית המעשה הנכון בשל העובדה שאזרחי ישראל יבינו שהנסיגה הביאה תוצאות הפוכות ממה שנצפה.
ציפי לבני הודתה לא מכבר שההינתקות היתה טעות. הבנה זו כמובן לא מנעה ממנה להבטיח בראיון לעיתון מצרי כי יהיו עוד נסיגות. כפי שעוד נכתב בדוח וינוגרד, לא נוהל דיון מעמיק גם בממשלות ברק ושרון לגבי מדיניות של הבלגה ומשמעותה, החשיבה לא היתה לטווח ארוך. ישנה קונספציה אחת שלטת בממשלות ישראל ובמדיה. הקונספציה גורסת שויתור על חלקי ארץ מביא לשלום או לכל הפחות לשקט. הקונספציה נכשלה בכל מקום שיושמה ותוך זמן קצר ביותר. כך, לאחר כמה שנים של שקט יחסי כבר היללו עיתונאים את הנסיגה מלבנון והתעלמו מכך שאקדח טעון היה מכוון לרקתה של ישראל. אקדח זה לא חיכה למערכה האחרונה כדי לירות.
באתר "אומדיה" נכתב שבועיים לפני חטיפתם של החיילים גולדווסר ורגב מאמר שבו נטען כי למרות הכול: "במובנים רבים, הנסיגה מלבנון הייתה הצלחה. כאמור, גם ברצועת עזה צנחה סטטיסטיקת הנפגעים בצורה משמעותית. אם פעולת "גשמי קיץ" תביא לשיתוק נגע הקסאמים, ייתכן מאוד שניתן יהיה להגדיר גם את ההינתקות כהצלחה בהיבט הביטחוני". (אומדיה, 29.6.2006).
"הרוצה בשלום ייכון למלחמה". אם נפסיק להיות נואשים אחרי כל תוכנית הזויה לשלום וננסה לשמור על מוכנות למלחמה ייתכן ונצליח למנוע את המלחמות הבאות. נסיגות ותאוות "שלום בכל מחיר" הביאו רק עוד מלחמות. שלום, בדיוק כמו מלחמה, פועל במישורים הגיוניים. העובדה שהישראלים מאוד מאוד רוצים שלום לא תגרום לכך שהוא יקרה באורח ניסי. בשביל שלום צריך שני צדדים המעוניינים בו. לא ייתכן שלום כאשר רק צד אחד חפץ בו עד כדי איבוד עצמי לדעת והצד השני לא מסתיר שמוכנותו להסכמים היא בתנאי שהוא יהווה פתח להשמדת הצד השני ("סוס טרויאני" כהגדרתו של פייסל חוסייני).
כניעה לאלימות לא מביאה שלום אלא מעודדת עוד אלימות. חשוב מכל, הודאה בצדק של האויב, כמו באמירותיה של לבני על הטרור הלגיטימי נגד חיילי צה"ל או של אהוד "אילו הייתי פלשתיני" ברק הופכות את הניצחון לבלתי אפשרי ומתוך כך את האפשרות להשיג שלום כלשהו.
כשהישראלים יבינו מהי זכותם לחיות בחבל ארץ זה וכשלא יחושו צורך לנהל מו"מ על זכות קיומם יבינו גם העמים מסביב כי זכות הקיום שלהם אינה מוטלת בספק. כל עוד אנו שבויים בקונספציות המחייבות אותנו לוותר, להיכנע ולהתרפס נצטרך להילחם על קיומנו ומנקודת חולשה.
