אין פתרון לקסאמים

מדוח הביניים של ועדת וינוגרד נובע שאין למערכת הביטחון של ישראל פתרון לבעיית הקסאמים וגם לא יכול להיות. שהרי המסר העיקרי של דוח הוועדה הוא שראשי מערכת הביטחון של ישראל לא הבינו את המציאות בדרום לבנון לפחות מאז בריחת צה"ל משם בשנת 2000. מכאן שלא מדובר רק באהוד אולמרט, בעמיר פרץ ובדן חלוץ אלא גם באהוד ברק, בשאול מופז, באריאל שרון בפואד בן-אליעזר ובבוגי יעלון. אבל אם מדובר על מציאות ביטחונית מסוכנת מאז שנת 2000 היכן היו חברי הוועדה באותם ימים ומדוע לא הרימו קול צעקה על האסון הביטחוני הממשמש ובא? מכאן שגם חמשת חברי הוועדה לא הבינו את המציאות אלא כחכמים לאחר מעשה, וכמי שמסכמים את כל מה שנכתב באמצעי התקשורת עד שהם התמנו. אי הבנת המציאות לא היתה ייחודית רק לגבי חזית החיזבאללה אלא היא קיימת גם לגבי חזית רצועת עזה ובעיית הקסאמים (וגם לגבי בעיית פיתוח נשק גרעיני באירן ושאר איומים ביטחוניים). הערת חברי ועדת וינוגרד שראוי היה לאולמרט ולפרץ להיעזר יותר בעבודת מטה של חברי המועצה לביטחון לאומי מעלה גיחוך שהרי אותה מועצה מורכבת מפנסיונרים של מערכת הביטחון ואין להם מידע או כישורים עודפים על המידע ועל כישורי דן חלוץ ומטכ"לו. זאת ועוד, גם גולדה מאיר וחבורת מלחמת יום הכיפורים לא הבינה את המציאות וגם מנחם בגין וחבורת מלחמת לבנון הראשונה לא הבינה את המציאות. מכאן מסקנה שיש במדינת ישראל בעיה מובנית של אי הבנת המציאות הביטחונית. מקור הבעיה אינו בחירת ממלאי תפקידים לא ראויים. עמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה ומשה דיין במלחמת יום הכיפורים תפקדו באותה תת-רמה למרות שדיין היה מר ביטחון ופרץ הוא מר שביתות. מקור הבעיה הוא בחוסר נכונותם של רוב הישראלים להודות שאין הם מבינים את מציאות הביטחון ואין סיכוי שהם יבינו אותה אם לא ילמדו אותה כראוי. לימוד ראוי מבוסס על חקירה ראויה ואין חקירה כזאת בלא שני תנאים: נגישות מלאה לחומר האמפירי ואי תלות החוקרים בראשי המערכת שאותה הם חוקרים. כשיבינו הישראלים שכך יש לחקור את הוויית הצבא והמלחמה ושאת ממצאי חקירה זאת יש ללמד את כל מי שעוסק בבעיות ביטחון, לא ימצא פתרון סביר לקסאמים המשוגרים מרצועת עזה ולשום בעיה ביטחונית המאיימת על ישראל.