'מדיניות ההבלגה' המלווה את היישוב היהודי בארץ עוד מלפני קום המדינה, נתפסת כביטוי עמוק למוסריות שאינה יורדת 'למדרגת הרוצח' ומתעלה אל מעבר למציאות העכורה. מאחר שישראל נתונה למתקפות בלתי פוסקות מצד גורמים שטרם חרתו על דגלם את רעיון 'ההבלגה', יש הזדמנויות רבות לגילויו של מוסר זה - למשל, דיווחי ה-16 למאי על הפגזת העיירה שדרות שהביאה לפינוי התושבים ולתגובת ירי ישראלי על שטחים פתוחים. הפוליטיקאים הבטיחו 'תגובה הולמת', אך גורם ביטחוני הבהיר כי צה"ל מתכוון להגיב באיפוק יחסי".
העיקרון המוסרי העומד בבסיס 'מדיניות ההבלגה' מתקבל כ'מובן מאליו', כמשהו שאין עליו עוררין. כאשר עקרונות מוסריים מתקבלים כמובנים מאליהם - הם עלולים להביא לפרדוקסים מעניינים ביותר. פרדוקסים אלו מתגלים דווקא במקרים 'לימינאליים' בהם 'ממתנים' את 'עיקרון ההבלגה' כדי לאפשר לוחמה, למשל, באמצעות הבחנה בין פגיעה לגיטימית בלוחמים (המאפשרת אי הבלגה) לבין פגיעה פושעת באזרחים (המחייבת הבלגה).
פלדה מתאר גישה מוסרית זו כגישה של "הקרבה המעניקה עדיפות עקרונית לחלש, כאילו הוא צודק אוטומטית... אף אם מדובר ביוזם האלימות או בגורם שיש להילחם נגדו כי הוא מהווה סכנה..." ובכך למעשה מניחה את "ביטחונו האישי של הישראלי (ואין זה משנה אם מדובר בחייל או באזרח) כקורבן על מזבח הרצון הטוב-כביכול של האויב, הנתפש, בגלל נחיתותו העכשווית, כצודק ו/או כזכאי להגנה".
אכן, בדיוק לאורך ציר רעיוני זה, אנו מוצאים את מחאתו של רס"ן (מיל.) ד"ר נחום קרלינסקי, נגד הרחבת זכות ההתגוננות כלפי גורמים נוספים מעבר לנושאי חגורות הנפץ עצמם, כולל "המתכננים, מספקי אמצעי הפיגוע, המסיעים, אלה המביאים אוכל, 'וכדומה'...", מפני ש"ייתכן שחלק מהם מספקים בעל כורחם או שלא בידיעתם את המזון, המחסה, התחבורה 'וכדומה"' - ולכן הם נחשבים כחפים מפשע שאין לפגוע בהם, גם אם יש בפגיעה כזאת כדי לשפר את יכולת ההתגוננות של ישראל.
אין ספק שהשקפה מוסרית זו מעצבת בעליל את המדיניות של ישראל במצבי מלחמה, כפי שמצטט פלדה: "אחד הנושאים שמביא אותנו ללקיחת סיכונים גדולים יותר, הוא הצורך לעשות הכול שלא לפגוע באזרחים תמימים" (שר הביטחון פרץ במסיבת עיתונאים, 14.06.06), או עדותו של תא"ל ב(מיל.) רן פקר שהעיד בכלי התקשורת, כי "בגלל מגבלות מוסריות, רק פחות משליש מכוחו של חיל האוויר מנוצל למבצע, ומשום כך מופעל חיל רגלים" (23.07.06).
למרות שמעטים הישראלים, במיוחד אלו המשרתים בצה"ל או שיש להם בני משפחה המשרתים בצה"ל, החושבים שכאשר אחי הגדול יונתן נשלח להילחם בלבנון, הוא פחות חף מפשע ממני האזרח הנשאר בבית - משום מה ההבנה הזאת, של אפשרות קיומו של צבא של "חפים מפשע", אינה חודרת לשיח הציבורי.
הפרדוקס הזה הגיע לאחד משיאיו המחרידים כאשר תוך כדי הקרב על ג'נין הגיעה אל השר בן-אליעזר פנייה מצה"ל לאשר הפצצה אווירית באזור. לדברי בן-אליעזר, נמסר לו על המצב הקשה, וכי "יש שם מעוז התנגדות קשה במיוחד, וכל התקדמות ברגל עולה לנו בחיילים. האזור ממולכד, הרחובות מלאים מוקשים ומכוניות תופת. אנחנו מבקשים רשות להוריד לשם פצצה מהאוויר". בן-אליעזר הסביר ש: "הדילמה שעמדה בפני כשר הביטחון, היתה קשה - אישור הפצצה, שבה ייפגעו כמעט בוודאות נשים וטף ואזרחים רבים חפים מפשע, או... לקיחת הסיכון של היפגעות חיילינו, סיכון שקיים בכל לחימה. החלטתי לא לאשר הפצצה מן האוויר".
הרטוריקה של "כמעט בוודאות" מול "סיכון שקיים בכל לחימה" - מסווה את הרובד היותר עמוק של השיח - אותו רובד הקשור לאופן הקריטי בו לשון המאזניים מתייצבת בין "חיילינו" מצד אחד ל"חפים מפשע" מצד שני, והקריטריון המוסרי הקובע חפות זו. רובד זה נחשף במכתב שכתבה לשר פואד האם השכולה רות אל-שוחט ששיכלה את בנה רונן ז"ל כתוצאה ישירה מהחלטתו המוסרית הנ"ל, וכותבת: "הוא טוען שלא פגע באנשים חפים מפשע, כלומר החפים מפשע היו הפלשתינים. המחבלים והפושעים היו החיילים שנכנסו, ואנחנו ההורים, המשפחות והנשים. לבני נשארה אלמנה בת 24, שנתיים אחרי הנישואים, לך תסביר לה את זה... יש לי פחד, בית הקברות הוא מקום קר, רונן היה חם. הכל מת, פשוט הכל מת, אני פוחדת בכל פעם שאני נכנסת לבקר אותו, לראות עוד בור על ידו. אני לא רוצה לראות עוד אמא בוכה כמוני, פשוט לא רוצה. מי שלא יודע להגן על הבנים שלנו - שילך הביתה. שיבוא אלי ל-24 שעות, ויראה מה זה כאב. נראה אם הוא ישרוד".
זעקתה האישית של רות אל-שוחט מדגישה באופן מעורר חלחלה עד כמה הנקודה היא לא אישית. פואד בן-אליעזר פעל מתוך מערכת שיקולים מוסרית שממשיכה לעצב את המדיניות גם היום. אותה מערכת שיקולים הנחתה את הממשלה להקריב גם את החיילים בבינג'-בל, ואותה מערכת ממשיכה לעצב את מדיניות צה"ל.
השקפה מוסרית זו, המעמידה את החולשה והקורבניות כקריטריון לטוב ולמוסר - דהיינו אין לפגוע בחלשים גם אם הם שייכים לצד התוקפן ומי שנושא נשק בידו אינו יכול להיחשב למוסרי גם כשהוא מתגונן - אינה מופיעה רק בהקשר הכאוב של מלחמות ישראל, אלא יש לה השלכות נוספות רבות בתחומים שונים. בספרו "המרד השפוף" מתאר טאוב בהרחבה כיצד מקיפה השקפה זו תחומים רבים במסגרת מה שהוא מכנה: "התקינות הפוליטית" או ה"פי.סי.": "התוצאות הממשיות של עליית הפי.סי, ההשלכות שיש לנאורות החדשה... קשורות בעיקר בשינוי הדרגתי של דפוסי הטיעון המוסרי, ובמובנים מסוימים אף בהיפוכם על פיהם. במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, היא מציעה לנו תביעה לזכויות יתר על סמך מסכנות. במקום לשפוט אדם על-פי כישוריו או הישגיו, היא מציעה לנו לשפוט אותו על-פי צלקותיו, או צלקותיהם של בני קבוצתו. דרך הטיעון הזאת בהחלט חילחלה החוצה... אל העיתונות, אל הדיון הציבורי, אל הפוליטיקה... אבל סוג זה של טיעון אינו מטפח צדק חברתי, אלא צדקנות... היא מציעה לנו לשפוט אדם לא לפי מה שעשה הוא, אלא לפי מה שעשו לו אחרים היא מחליפה אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים".
לא בכדי מקיפה החלפה זו של אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים, תחומים רבים כל כך ואין זה מקרי שתרבות המערב דווקא היא הזירה של החלפה זו.
לאתיקה, כמו לכל דבר, יש שורשים וחלה בה התפתחות. בהיות מוסר זה מוסר מערבי, ניתן למצוא את השורשים האידיאולוגיים שלו עמוק בתוך הנצרות שעיצבה את תרבות המערב. כביכול אין חידוש גדול בכינוי 'מדיניות ההבלגה' מוסר נוצרי - אלא שלא כל דבר נוצרי הוא בהכרח רע, ואפילו לא כל דבר נוצרי הוא בהכרח נוצרי. כך למשל, היה זה יהודי (לא ישו) שאמר את המשפט: "ואהבת לרעך כמוך", ואפילו: "תן ת'לחי השנייה" אינו ממש המצאה נוצרית, אלא יהודית דווקא, באשר היה זה הנביא ישעיהו שחידש חידוש גדול זה: "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים. פני לא הסתרתי מכלימות ורוק".
מה אפוא נוצרי במוסר זה המופיע לעינינו כתקינות פוליטית וכהחלטות צבאיות המעדיפות את חיי מסכני האויב על חיי הבחורים הצעירים הנשלחים למוות כדי לחוס על מסכנים אלו.
ספרו החדש של הרב אליהו בן אמוזג 'מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי' - שיצא לאחרונה לאור בתרגומו של הרב ד"ר א"ר זייני, חושף את הממדים התיאולוגיים הפנימיים של המעבר מ"אהבת רעים" שאולי היתה מרחמת על חיי הצעירים הישראלים בג'נין, בבינג'-בל ובכל כך הרבה מקומות אחרים, תוך שהיא מתאכזרת אל אוכלוסייתו האזרחית של האויב, אל "אהבה" מסוג אחר הנוטלת את הצידוק המוסרי מכל אוחז בנשק גם אם הוא אח ורע ונלחם מלחמת מגן, ומעניקה אותו לכל מי שאינו אוחז בנשק, גם אם הוא תומך ומקיים את האוייב בפועל.
הרב בן אמוזג מצביע על האופן בו ביססה הנצרות את הקריאה להתנכר לאנשים הקרובים ביותר, למשפחה, הקרובה: "האם ערכי המשפחה יוותרו?" שואל הרב בן-אמוזג, ועונה: "נאמר באוונגליון: 'מי שלא יעזוב אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, כדי לחיות עפ"י התורה החדשה, לא ימלא חובתו בשלמות'. אפילו חובת חסד ואמת אחרונים לאב שמת אין בה כדי להרתיע את שליחו של ישו הקובע: 'יקברו-נא המתים את מתיהם!' ישו עצמו, עת מודיעים לו שאמו, אחיו ואחיותיו ממתינים לו בחוץ, פונה אל תלמידיו ואומר: 'אלה הם אמי, אחי ואחיותי!' ומתוך אמונתו העזה שהוא כבר שייך מעתה ואילך לאחרית הימים, לימות המשיח, הוא פונה אל אמו ומעז לומר לה: 'אישה! מה לי ולך!'.
"בתום לב גמור", כותב הרב בן-אמוזג, "האמינה הנצרות שאין טוב מלהושיב את עצמה על כס המלכות ולאחוז בעצמה במטה המשפט. כלומר, שביכולתה להעמיד את עיקרי אמונתה, פולחנה וחוקיה בראש המערכת השלטונית, באופן בו מערכת המשפט, המדינה והמלכות יועמדו לרשות הדת. הנצרות האמינה שביכולתה להציב את עיקרי אמונתה כתחליף למוסדות מדיניים, את פולחנה במקום חובות לאומיות ואת מוסרה במקום חובות הציבור. בקיצור: להחליף את האזרח במצפון אישי. בדת המדינה הנוצרת בדרך זו, נחשב המצפון עצמו לאזרח. הרוח הנשלטת ומנוהלת כאילו היתה גוף והאמונה המוקפת עונשים, מענים וגרדומים, אינם אלא האלימות, העוולה והעריצות המגוייסות לשירותה של דת שכולה חסד. ודווקא משום שלא היה בפיה אלא חסד, ושרעיון הצדק נעלם ממנה לחלוטין, דווקא משום שהטיפה רק לאהבה ובשום אופן לא לכבוד, דווקא משום שהתמסרה לפולחן השלמות הנשגבת ביותר תוך זלזול בשלמות הנחותה יותר, אך לא פחות קדושה, והחיוניות לאין ערוך מזו הנעלה, ולבסוף, דווקא משום שרצתה להיות צודקת יותר, נידונה הנצרות להיות אלימה".
אלימות זו של צדקנות, היא זו המביאה להקרבתם של חיילים צעירים ולחשיפתן של ערים שלמות לירי טילים. זו אלימות המוחקת את זכות הקיום של האזרח הישראלי ומושיבה במקומו את המצפון. זכות קיומו של המצפון גדולה מזכות הקיום של החיים עצמם. כפי שכותב קרלינסקי, במפורש: "ננצח אולי בקרב זה או אחר... אך בה בשעה נפסיד במערכה כולה, נפסיד למעשה את החברה שעליה יצאנו להגן". האתוס של החברה גדול מהחברה. וכפי שמנסח זאת היטב טאוב: "... בעיני הפי.סי. מה שאינו רק טוב, הופך מיד לרע טוטלי, ומכאן המיזנטרופיה העומדת בבסיסו. אם האנושי הוא רע ומושחת, אם המקום היחיד שבו אפשר לחוש אמפטיה הוא בהיותו נרמס עד כדי כך שאין בכוחו להביא לביטוי את דחפיו (שאינם אלא כוחנות חסרת מעצורים, דורסנות ואגואיזם), איזה טעם יכול להיות להומינזם...".
אויב החושף את האוכלוסיה שלו לפגיעה מתוך שותפות כללית במאבק, מסוגל להצליח רק מול מגן החורת את המוסר הנוצרי על דגלו: פרדוקס המובע היטב באתר של חיל החינוך, המצטט את המהפכן הדוגל בטרור - פרנץ פאנון - כדי ללמד חיילים כיצד להתמודד עם טרור המנסה ליצור סחטנות מוסרית. כאשר מדינה מתייחסת לפרטיה, בין אם אלו חיילים הנשלחים לבינג' בל או תושבי שדרות המפונים מבתיהם, כאל תאי העור בלחיו של נותן הלחי - יש כאן בוודאי חידוש שלא היה כמותו בהסטוריה של האנושות ונצחון גדול לתיאולוגיה של ישו.
טוהר הנשק של צה"ל, עומד בלב הדיון הישראלי בשאלות האתיות המורכבות סביב התגובה להתקפות הבלתי פוסקות על ישראל, ובמיוחד על העורף הישראלי. אין ספק שתרומתו של הרב בן-אמוזג לשיח זה, תרחיב את הקריטריונים הבסיסיים של הדיון, בהצביעה על הסתירה הפנימית הטמונה בלב המוסר האוונגליסטי, המעמיד עצמו כמשהו המתנשא מעבר לעולם, כמשהו מוחלט, שהאנושי והטוב הופך אוטומטית לרע ומושחת ביחס אליו - עד כי גם ילד תמים ומתוק, עם לב רחב ומלא חסד, יתויג כמפלצת מרגע שינתן בידו הנשק ויישלח לבינג'-בל או לג'נין, ושר הביטחון שולחו, יוכל בקלות לשקלו במאזני הפלס של מוסר אוונגלי זה ולהכריע שחייו של אותו נער אינם קודמים.
