שיקול דעת של פקיד השומה

דיני המס השונים מאפשרים לפקידי השומה, לרבות כל פקיד ממשלתי, "שיקול דעת" במידה רחבה מאוד. לאחרונה, לאור הפרשות השונות ברשות המיסים, עלתה שאלת הגבלה או צמצום היקף "שיקול הדעת" שיש לפקידי המס. שאלה זו אינה מעשית, שכן מעצם תפקידם, "שיקול דעת" רחב הינו "כורח המציאות". החוקים השונים, לרבות תקנות וכדומה, אינם יכולים להתייחס לכל מקרה ולכל נסיבה לגופה. יש מאות אלפי פרטים, אפשרויות ונסיבות שונות, היכולים להתקיים בגין כל סעיף בחוק. עם זאת, יש לשים לב, שלעתים רבות, פקידי המס, ביודעין או שלא ביודעין, לא משתמשים בסמכות שלהם באופן חוקי, ונוקטים "שיקול דעת" שאיננו ענייני. "שיקול דעת" שאינו ענייני, אינו חייב לנבוע ממעשה שחיתות או "טובת הנאה" אישית של אותו פקיד, אלא יכול לנבוע גם במצבים בהם, לא הייתה סמכות לאותו פקיד לנקוט ב"שיקול דעת" - והוא נקט ב"שיקול דעת". "שיקול דעת" זהו מצב שבו עומדת בפני הפקיד הממשלתי יותר מאפשרות אחת לנקוט (לפחות שתי חלופות) - וכל אחת מהאפשרויות השונות - יש להן הצדקה חוקית. לדוגמא: הסמכות לתת פטור מניכוי מס במקור נובע מ"שיקול הדעת" הרחב של פקיד השומה. פקיד השומה, רשאי בהתאם לנסיבות הסובייקטיביות של העסק העומד מולו, לשקול את השיקולים השונים, ולהחליט האם לתת את הפטור או שלא לתת. במידה והשיקולים אותם נקט, הינם שיקולים חוקיים (כפי שנקבע בפסיקה, בהוראות החוק וב"משפט המקובל") אזי זה עומד במבחן "שיקול הדעת" הראוי. ברצוני לציין שני פסקי-דין הלקוחות מתחום ה"משפט המנהלי" שיש להם השלכה ישירה על הפעילות מול רשויות המס: 1) בבג"צ "ר.מ.י"[1] נקבע כי הרשות המנהלית שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, וכי ההחלטה שקיבלה היתה חוקית ועניינית. בשלב האחרון, לפני דחיית העתירה, הביאו הוכחות כי הרשות פעלה במקרה דומה, באופן שונה, ועל-כן העתירה התקבלה. בית המשפט העליון הדגיש את החובה של רשות מנהלית לנוהג באופן עקבי בקבלת החלטות דומות, במקרים דומים - "שוויון מהותי". לפסק-דין זה ישנן השלכות נרחבות בתחום דיני המס. ישנה חובה על רשות המיסים לפעול באופן עקבי, בסיטואציות דומות. כגון: במידה וניתנה הקלת מס במקרה מסוים, ברגע שיגיע לידה מקרה דומה, רשות המיסים חייבת לתת את אותה ההקלה, ללא הפעלת "שיקול דעת" נוסף! 2) בבג"צ "שללם"[2] נקבע כי חייבות להיות נסיבות מאוד מחמירות וקיצוניות, בכדי שרשות תשלול רישיון שהיא נתנה. בפסק-הדין דובר על כך שניתן לאדם בטעות רישיון לנשק. לאחר מכן התברר שיש לו עבר פלילי והרשות שללה לו את הרישיון. נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, קבע כי "לא הרי אי-מתן רישיון כהרי אי-חידושו. ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון". בכדי שהרשות תוכל לבטל רישיון שהיא נתנה, אין זה מספיק לטעון שזה ניתן בטעות, אלא להוכיח או שהיתה הטעייה ותרמית מצד המבקש, או שהנסיבות השתנו באופן ניכר וקיצוני. בית המשפט אמר שאין צורך להבחין בין רישיון לעסק, מונית, מקצוע וכל אישור המתקבל ע"י רשות מנהלית, לבין רישיון של כלי-נשק. כלומר, למרות שמדובר בכלי-נשק ברגע שאותו אדם קיבל את הרישיון, על-אף שזה ניתן לו בטעות, לא ניתן לשלול את זה ממנו רק על סמך הטעות(!!). לפס"ד זה ישנה חשיבות רבה בדיני המס בכלל, ובתחום של קבלת אישורים על ניכוי מס במקור, בפרט. אין ספק כי לפקיד-השומה ישנה סמכות ושיקול דעת לקבוע האם לתת פטור מניכוי מס במקור. יש לשים לב, שבהתאם להלכת "שללם", במידה ופקיד השומה נתן את האישור, אפילו בטעות, הוא צריך נסיבות מאוד מחמירות ושינוי קיצוני בכדי לשלול או לשנות את האישור שניתן. לצערי הרב, פקידי המס לא ערים מספיק להלכה זו של בית המשפט העליון. ------------------------------------------------------ 1. בג"צ 696/89 ר.מ.י. – מרכז רפואי ירושלים בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד מד(3) 113. 2. בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה, תש"ט 1949, פ"ד לו(1) 317.