בסופה של מלחמת לבנון השנייה היה מי שידע לראות את הצד החיובי של קרבות הדמים. "טוב עשה נסראללה כשירה עלינו... עכשיו אנחנו יודעים בדיוק איפה הכשלים ומה צריך לתקן". אפשר היה לחשוב שחודשים ארוכים לאחר סיום המערכה, כבר נדע ליישם את המסקנות, נדע ליישב הכשלים.
אלא שגם הפעם, נראה שטעינו. מערך ההסברה הישראלי הפך בשנים האחרונות לנשק אסטרטגי של מדינת ישראל. בירושלים כבר מבינים שזירת האינטרנט הפכה לזירת קרב לכל דבר. גם כאן צריך חיילים, גם כאן צריך אסטרטגיה, גם כאן אנו נדרשים ליוזמה, מקוריות וחזון. אלא ששוב, נראה שבירושלים מבינים דבר אחד, ועושים דבר אחר.
שאלה: כמה קסאמים נפלו עד כה? בעיצומה של הדרמה הטראגית בשדרות, קיבלתי טלפון מעמית לעבודה, עיתונאי יהודי, המתגורר בספרד. הוא שאל אותי שאלה פשוטה, שאלה שכל העוסק בהסברה צריך לדעת עליה תשובה: "תגיד, כמה קסאמים נחתו עד כה מאז החל החמאס לירות לעבר שדרות?". ובהמשך: "כמה פצועים יש? וכמה מהם ילדים?". לסיום, נדרשתי לשאלה "הקשה" מכולן: "כמה מבני ציבור ניזוקו בעקבות הירי?".
על שאלותיו "המורכבות" של ידידי מספרד לא הייתה לי תשובה, בדיוק כמו שלא הייתה לי תשובה לאיש הסברה ממקסיקו אשר צלצל בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, ורצה לדעת כמה טילים נחתו בשטח ישראל. הפעם, בעקבות השיחה מספרד, עשיתי את אותם הצעדים שעשיתי בחודשי הקיץ. אלא שהפעם הייתי מצויד במעט יותר אמונה. אחרי הכל, חודשים ארוכים עברו, ואני בתמימותי - סברתי שמשהו ישתפר. אז יצאתי לדרכי, ושבתי לחפש נתונים, "מספרים יבשים" ותו-לא.
פיקוד העורף - בחופשה גלשתי לכל האתרים הרשמיים בישראל. לכל אחד מהם. לאתר משרד ראש הממשלה, לאתר משרד החוץ, לאתר צה"ל, ולאתר פיקוד העורף. סברתי בתמימותי שקברניטי הצבא, שראשי ההסברה הישראלית, כבר למדו את הלקח, כבר למדו ש"מספרים" הם נשק, ונשק חזק.
את ההפתעה הגדולה ביותר מצאתי באתר פיקוד העורף. אם זה תלוי בהם - הרי שבשדרות מתנהלים חיי שגרה וטעם. אחרת קשה להסביר כיצד אין כל ידיעה המתייחסת לירי הקסאמים הבלתי פוסק על שדרות. אל לשכוח: ב"עיר הקסאמים" הוכרז מצב חירום. הצבא הוא שמוביל את המהלכים הביטחוניים בעיר, והתושבים ניזונים עתה, אך מכלי התקשורת. מיהו, אפוא, הגורם הרשמי אשר מזין את האינפורמציה לתושבים המקומיים? האם שוב עליהם להמתין לחדשות השעה 8?
אז למי שתהה, ולמי שהתמזל מזלו ונכנס לאתר פיקוד העורף שבדרך כלל אינו זמין, הנה התוצאה: הכתבה הראשית, עוסקת בנושא "האקטואלי ביותר" לעת עתה - באיסוף מסיכות המגן. וכך נכתב:
"נמשך איסוף ערכות המגן: אזרחי ישראל צפויים בקרוב לביקור לא שגרתי בביתם. החברות הזוכות, "מנפאוור ישראל בע"מ" וחברת "כץ - משלוח בינעירוני בע"מ" החלו את פעילותן בחודשים האחרונים...".
ושוב - אין לי תשובה הטלפון מספרד צלצל שוב. "נו, יש לך כבר תשובה? אני עולה לשידור עוד עשר דקות ואין לי נתונים", שאל העיתונאי מספרד. אבל גם אחרי שעה של חיפושים, דבר לא נמצא. שום טבלה מסודרת, שום נתון סטטיסטי, שום רשימת שמות, מספור אתרי פגיעה, תמונות מסודרות, ולמעשה: ישראל כאילו שותקת; שכן, בלי נתונים, כיצד ידעו הדוברים לסנגר? כיצד נדע להתגונן? ומה יאמרו בתשובה לטיעונים "המבוססים", לכאורה, של חמאס?
הסברה עושים בחוץ - לא בבית. הסברה עושים באנגלית, בספרדית, בצרפתית - לא בעברית. הסברה עושים בחוכמה ולא בחובבנות. כיצד יתכן, כי שוב, נתוניה הרשמיים של ישראל יימצאו באתר Ynet? כיצד יתכן כי נגלוש ל"חדשות מחלקה ראשונה" (Nfc) כדי לנסות ולבנות לעצמנו טבלת נפגעים בעת מתקפת קסאמים קטלנית בשדרות? כיצד יתכן כי אין גוף רשמי - אחד - בישראל שיספק מסרים, נתונים, טבלאות? גוף שיסייע לאלה שרוצים לסייע לנו? גוף שיעבוד. מה כבר ביקשנו?
מבקר המדינה אמר את דברו כבר בשנת 2002. כבר לפני חמש שנים הוא פרסם דוח העוסק בהסברה הישראלית. חמש שנים וכלום לא נעשה. ואולם, הדוח החמור ביותר להסברה הישראלית הוא המלחמה האחרונה בלבנון. אפשר היה לחשוב שהיא תהווה נקודת מפנה בהסתכלות הרחבה, בראייה האסטרטגית. אלא שכנראה, שוב, אנחנו טובים יותר בקביעת שיאים חדשים. שיאים שאולי מוטב לשכוח.
