אולי הכותרת הנכונה למה שרוצים להגיד היא 'מודעות' אבל 'תודעה' נראה לנו יותר. הכוונה היא למציאות חיינו המסובכת להפליא, ואף הולכת ומסתבכת, בעוד מה שרואים באופק זה רק תסבוכות גדולות יותר, ובו בזמן, התחושה ואף הידיעה הברורה היא שאין שום ניסיון למצוא פתרון כולל. אינני יודע אם מישהו כבר ניסח כך את הדברים, אבל דומני שלא ארחק מן האמת אם אומר שזוהי התחושה הכללית בקרב הציבור בארץ, שעל כן אבד אמון הציבור באלה המתיימרים להנהיגו.
הכל יודעים מה לא בסדר, אבל רק בפרטים. ולמרות שיש הרבה מאד פרטים שהם לא בסדר, עד שקשה מאד למצוא מה כן בסדר, לא מצאתי שמישהו נסה לעשות סדר ולמצוא את המכנה המשותף לכל אותם פרטים. אפשר להבין את זה, כי בכל רגע נתון, נושא בוער כלשהו תופס את התודעה בלא להותיר מקום לנושאים אחרים שאינם בוערים באותו רגע. לדוגמה, כאשר נוחתים חפצים מעופפים על ראשיהם של תושבי שדרות, למי יש ראש לחשוב על מערכת חינוך שאינה מחנכת או על מערכת רווחה קורסת? שלא לדבר על ניסיון להתמודד עם שאלת דמותה של המדינה - מציאות מול חזון, מצוי מול רצוי.
פרשת השבוע שלנו מכילה את מספר הפסוקים הרב ביותר מכל פרשיות התורה וכלולים בה כמה נושאים. על הסמיכות בין הנושאים הכלולים בה עמדו חז"ל, ואנחנו נציג סמיכות אחת כדלהלן:
(במדבר ה) [יא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. [יג] וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.
(במדבר ו) [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'. [ג] מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.
(סוטה ב/א) רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
ומה הקשר בין הדברים? במה חטא מי שיצא לו לראות סוטה בקלקולה, שעליו להנזר מן היין? על כך משיבה הגמרא במסכת נזיר (ב/א): מי גרם לה לעבירה? יין; וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
מבין חמשת החושים, חוש הראיה הוא הכי רגיש מבחינת השפעתו על נפש האדם. כי כאשר העינים רואות משהו, הן רואות את החיצוניות, את הקנקן ולא את מה שיש בו. אלא שהמראה מגיע כל כך עמוק בנפש, עד שהרואה עשוי לדמיין לעצמו את תכולת הקנקן ואף להתאוות לו. וגם אם לא בהכרח ימצא קשר בין מה שדמיין לבין מה שיש בפועל, הנזק עלול להיות כבד ביותר. את התופעה הזאת פגשנו כבר מייד לאחר בריאת העולם (בראשית ג): [ו] וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. זה מה שמאפיין את הראייה.
מה שמאפיין את היין, זה שהוא חושף את הפנימיות של האדם. הוא משיל מעל שותהו את המסכות ומגלה את מאווייו הכמוסים ביותר. שעל כן אומרת לנו הגמרא (עירובין סה/ב) כי היין הוא הראשון מבין הנושאים בהם ניתן לעמוד על טיבו של אדם: א"ר אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו. בשלושת אלה נחשפת מהותו של האדם וכאמור, היין הוא הראשון בהם.
כמה שורות קודם אומר לנו ר' חייא כי כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' (שבעים) זקנים. יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד (הכוונה לערך המספרי: יין = סוד = שבעים בגימטריא). המתיישב ביינו זה מי שאינו מאבד את הראש אחרי כמה לגימות משקה. וזה כל כך נדיר, עד שר' חייא מעיד עליו כי יש בו דעת ע' זקנים. אותם זקנים שאיישו את הסנהדרין, קבוצת המנהיגות ובית הדין העליון של עם ישראל.
הם היו חייבים להיות בעלי מודעות גבוהה ביותר. כל נושא נדון אצלם תוך בחינת מכלול ההשלכות על נושאים הקשורים אליו ולו בקשר עקיף ביותר. לא היה אצלם נושא פרטי, אלא רק נושאים כלליים.
סִבה ומסובב כהפטרה לפרשתנו נבחר ספור לידתו של שמשון. הרקע הביטחוני אינו נקרא בהפטרה אבל הוא כתוב בפסוק שלפניה (שופטים יג): [א] וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'; וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה. כבר בפסוק זה רואים ברור את הלך המחשבה של רשימה זו; מה שרואים זה שפלשתים שולטים בעם ישראל בארץ ישראל, אבל הרקע שלא רואים ואותו מגלה הכתוב הוא: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. שליטת הפלשתים והטרור שהשליטו בארץ, היו רק התוצאה.
הבשורה על הולדתו הצפויה של הבן אשר יושיע את ישראל, לוותה בהוראות התנהגות מדויקות לאמו בעת ההריון, ולתינוק שיוולד למשך כל חייו. ההנחיה העיקרית, נזירות; התרחקות מיין ומכל מה שקשור ביין. על הבן עצמו, כמו על כל נזיר, נאסר גם להסתפר. אך בשונה מסתם נזיר שהוא לזמן קצוב, על הבן הזה נאסרה התספורת לעולם. השעה המיוחלת הגיעה [כד] וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ ה'. האם המאושרת רואה בו את השמש אשר תאיר לעם ישראל ונותנת לו שם בהתאם. ואכן ההבטחה מתחילה להתקיים: [כה] וַתָּחֶל רוּחַ ה', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל. אם כי עדיין אין רואים עליו סימנים שנועד לגדולות.
הפעולה הראשונה של שמשון קשורה לחוש הראייה (שופטים יד): [א] וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן, תִּמְנָתָה; וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה, מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. [ב] וַיַּעַל, וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה, מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים; וְעַתָּה, קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. ההורים, גזענים שכאלה, מאד לא מרוצים: [ג] וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה--כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים; וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-אָבִיו אוֹתָהּ קַח-לִי, כִּי-הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. ההורים אינם מבינים את התעקשותו של שמשון, כי אינם רואים את המסתתר מאחורי עקשנותו: ד וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ, כִּי מֵה' הִיא--כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ, מִפְּלִשְׁתִּים; וּבָעֵת הַהִיא, פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל.
תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ, מִפְּלִשְׁתִּים. שמשון מודע היטב לעובדה שהפלשתים שולטים בעמו והוא מחפש דרך להתגרות בהם. הם המעמד השליט ולא סביר שיסכימו לתת מבנותיהם למי מן המעמד הנשלט. על כן הוא מתעקש לקחת אשה מהם, בתקווה שיסרבו.
הפלשתים מפתיעים את שמשון ומאפשרים לו לקחת את בחירת לבו. אולי ידעו כבר שלא כדאי להתעסק איתו ואולי חשבו למשוך אותו לצדם. בין כך ובין כך, כעת הוא צריך למצוא דרכים אחרות להניע אותם לפגוע בו, ולו בעלבון קל, כדי שתהיה לו הצדקה להכות בהם, והוא מצליח. שמשון מכה בפלשתים שוב ושוב והם חסרי אונים אל מול כוחו. בסופו של דבר שמשון נופל בידי הפלשתים והם מנקרים את עיניו. ומדוע זה קורה לו? לכאורה, סתם נפל קרבן לתככים. אבל אין סתם וחז"ל פוקחים את עינינו לראות את מה שמעבר ליכולתו של חוש הראיה הרגיל: (סוטה ט/ב) שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו שנאמר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת-עֵינָיו.
שמשון נסחף אחר כוחו העצום ובתוך כך שכח כי גבורתו נובעת דוקא מאיפוק, בבחינת "איזהו גבור - הכובש את יצרו" (תמיד ל"ב/א) מהינזרות מכל טומאה (פרט לטומאת מת, שכן שליחותו הייתה להרוג באויבי ישראל). כך הוא מתפתה לאכול דבש שנוצר על גוויית האריה שהמית, ונבלה היא טמאה כידוע, ולשתות מים שנבעו מלחי החמור בנס. והכל התחיל בראיה כנ"ל. הצעד הראשון היה חיובי ביותר, רק ההיסחפות שבאה בעקבותיו הייתה בעייתית והובילה לסופו המר.
הפלשתים מתעללים בשמשון וחוגגים את נצחונם עליו בנוכחותו (שופטים ט"ז): [כג] וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח-גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם--וּלְשִׂמְחָה; וַיֹּאמְרוּ--נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ, אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵנוּ. [כד] וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם, וַיְהַלְלוּ אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: כִּי אָמְרוּ, נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת-אוֹיְבֵנוּ, וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ, וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת-חֲלָלֵינוּ. [כה] וַיְהִי, כְּטוֹב לִבָּם, וַיֹּאמְרוּ, קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק-לָנוּ; וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם, וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ, בֵּין הָעַמּוּדִים. [כט] וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת-שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ, עֲלֵיהֶם--אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. [ל] וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן, תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים, וַיֵּט בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ; וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ, רַבִּים, מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.
לפני כן הוא מתפלל: [כח] וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל-ה', וַיֹּאמַר: אֲ-דֹנָי אלוקים זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹקִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם-אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים. ומה עם העין השניה? הירושלמי (סוטה א הלכה ח) עונה כך: אמר רבי אחא אמר לפניו רבונו של עולם תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא. נו, כעת זה העתיד שעליו דבר.
הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.
