המטיילים שגדשו את הגליל בחג השבועות יכלו לראות במו עיניהם איך ההישגים המדומים של מלחמת לבנון השניה הולכים ומתמוססים. לאט אבל בטוח, בעוד אולמרט מתנצח עם ועדת וינוגרד ומקים ועדה ליישום המלצות ועדת וינוגרד, הכל שם שב לקדמותו. שיקום התשתיות לא הושלם, חלק מהכבישים לא תוקנו, רבים מהמיקלטים לא שוקמו והחיזבאללה מתקרב מחדש לקו הגבול.
המראה שמציב גאידמק ההערצה לארקדי גאידמק היא תמונת מראה לכך שנקעה נפשנו מאהוד אולמרט. ככל שעולה מפלס ההערצה לגאידמק, כך גם עולה ההתנגדות לאולמרט. בין השניים יש הרבה מהמשותף. שניהם תוקפים את רשויות החוק, חדי לשון, גסי רוח, תחמנים, מכורים לתקשורת, אוהבי ממון, נהנתנים, ועסוקים ללא הרף בתדמית של עצמם, עם זאת יש ביניהם הבדל עמוק אחד: גאידמק הוא איש ביצוע מוצלח ואילו אולמרט הוא איש ביצוע כושל. גאידמק עם משאביו הפרטיים מצליח לעשות מה שאולמרט לא מצליח לעשות עם כל משאבי המדינה. הוא חילץ את תושבי הצפון מאש החיזבאללה, ועתה הוא מספק פיתרון-מה גם לתושבי שדרות. אולמרט, לעומת זה, מלבד היכולת להקים עוד ועדה אין לו הרבה מה להציע.
מענה מהיר לבעיות אריאל שרון, בשל היותו איש מעשה, ידע לספק את מה שמספק גאידמק. אולמרט לא יודע לספק: מענה מהיר ולו גם למראית עין, לבעיות קשות. בעצם, גדולתו היתה בכך שהוא ידע לתת מענים מהסוג הזה. פינוי גוש קטיף, היה מענה מהיר לבעיית הטרור מעזה, ועם כל ההסתייגות - קשה היה שלא להעריך אותו כאשר ירד לשטח, בדק את התקדמות "העבודה" ונזף לעיני המצלמות בפקידים שלא עשו את הנדרש מהם.
קדימה הוקמה כמענה מהיר לירידת קרנו ולהשפלתו של שרון במרכז הליכוד. כאשר גלי העלייה מאתיופיה ומברית המועצות שטפו את הארץ - נתן שרון מענה מהיר לבעיה עם הקמת מעברות הקראוונים, ולהבדיל, כאשר במלחמת יום הכיפורים נדמה היה שפחתו הסיכויים והמערכה עתידה להסתיים בתבוסה - הוא יזם מהלך מהיר, גם אם שנוי במחלוקת, שהפך את תחושת התבוסה לתחושת ניצחון. גאידמק, כאיש מעשה, מבין את הלחץ העצום של בעיות בלתי פתורות, והוא גם יודע להציב מולן פתרונות מהירים, אוהלים, קייטרינג ובידור, שהממשלה העלובה של אולמרט לא מצליחה להציב.
ועדה ליישום המלצות של ועדה ועדת ליפקין שחק היא הביטוי הכי מובהק לכישלונו של אולמרט כאיש ביצוע. אילו הוא היה איש ביצוע, הוא פשוט היה דואג שהדברים ייעשו, שהעורף וצה"ל כאחד יצטיידו כהלכה, יתאמנו כהלכה, ויכינו עצמם למלחמה הבאה. אבל אולמרט הוא איש של ברבורים ושל כסת"ח, ובמקום לעשות מה שצריך - הוא מכין לעצמו אליבי בצורת ועדה שתהיה אחראית להפקת הלקחים המעשיים מוועדת וינוגרד שחשפה את מחדליו שלו. הר של ועדות במקום המעשים המתבקשים. איפה אולמרט עושה - במקום שבו הדיבורים הם עיקר המעשה. כך בהליך הפרטת בנק לאומי, כך במשרד התמ"ת וכך בעיסקת כרמיה. בעבר, כשהיה ראש עיריית יושלים הצטיינותו לא הייתה בניהול בעיר, אלא באיסוף תרומות. הוא נסע ודיבר והתורמים תרמו. אולמרט הוא שתדלן, הוא יודע לדבר, להשתדל, לנמק לטעון, אבל לא לעשות, לא להנהיג, לא לבצע.
אומר שהוא עושה במשך שנים התייחסה החברה הישראלית בזלזול למי שמדברים ואינם מסוגלים לעשות. את הפער בין דיבורים למעשים היא ייחסה לאויביה, שהלהיבו את ההמונים בהבטחות שווא לזרוק את ישראל לים ונכשלו בכך פעם אחרי פעם. מנחם בגין עליו השלום, גזר על עצמו שתיקה כאשר נוכח לדעת שהבטחותיו במלחמת לבנון הראשונה היו ללא כיסוי. אולמרט, לעומת זה, פורח במרווח הזה שבין דיבור למעשה. הוא ממלא אותו בים של מילים, שאמורות לכסות על היעדר מעשים, או על מעשים נילוזים. הוא מבטיח ניצחון במקום שאי-אפשר להשיג ניצחון, מאיים איומי סרק שאינו יכול לממשם, מטיח האשמות שווא במבקריו, מחרף את מתנגדיו, מטיל דופי במי שחושפים את מחדליו. המון מילים ומעט מעשים.
לפי ספר הספרים, העולם נברא בדיבור. הקב"ה אמר - והדברים נעשו. אמר "יהי אור" והחושך הפך לאור. זה האידיאל - היעדר מרווח בין האמירה לעשייה. ברור שבני אנוש אינם יכולים לפעול כך, הם צריכים להתייגע כדי לראות ברכה בעמלם. ומי שחושב שאמירה יכולה לבוא במקום מעשה, צריך להידחק לשוליים. בוודאי לא לעמוד בראש אומה שעצם קיומה נתון בסכנה.
