מאז הסכם אוסלו פומפמה לציבור ע"י התקשורת וע"י ממשלות ישראל השונות קונספציית ה"שלום". כמובן השימוש בתעמולת ה"שלום" הינו מתוחכם ונעזר בכמה עזרים פרסומים על-מנת לשווק אותו, לדוגמא טרמינולוגיה.
השימוש במילה שכנים כלפי הפלשתינים הינו מבוקר וקטלני (לצד היהודי). שכנינו הפלשתינים צועקת התקשורת, האמת היא ששכנינו הורגים בנו ללא רחם, הם הורגים במכוון זקנים נשים וילדים. "שכנינו" לעולם לא השתנו, הם אותה גברת בשינוי אדרת, מאז הסכם אוסלו הם רק הגבירו את פעולתם הטרוריסטית ואת יכולתם לבצע אותה.
מובן שעם "שכנים" קשה מאוד להלחם, הם הרי לא אויבים הם רק טועים זמנית, ומובן שאם נדבר עם שכנינו הם יחזרו לעצמם ויהיו שכנים טובים שמעולם הם לא היו. ובכן קריאת מציאות: אין "שכנים" לידינו, יש אויבים.
השימוש בצמד המילים "תהליך השלום" הוא גם מוזר ובעייתי, ככל שהוא נמשך, והוא נמשך כבר הרבה זמן, כך נראה שהשלום הולך ומתרחק מאיתנו והמלחמה הכי נוראית בתולדות ישראל הולכת ומתקרבת.
אולם ראו מה עשו ממשלות ישראל בגלל צמד המילים ההזוי הזה: נתנו רובים לאויבים, ברחו מלבנון ללא הסכם, נתנו לחיזבאללה להתקרב עד לגבול, כפי שאומרת ועדת וינוגרד, צה"ל לא התכונן, התאמן ונערך למלחמה, "התנתקנו מגוש קטיף" ובתהליך גרשנו יהודים מביתם. והתוצאה יותר קאסמים יותר איום ופחות כוח הרתעה.
ולא רק בטרמינולוגיה עסקינן אלא במעשים שנבעו מתוך אותה קונספציה ועדיין מתבצעים בשטח. הבאנו הנהגה רצחנית של אש"ף לישראל,נתנו להם רובים, נתנו להם שטחים, עזרנו להם כלכלית. והתוצאה: החמאס בשלטון, החיזבאללה על הגבול אחרי שהפסדנו במלחמה שאנחנו יזמנו, ואירן מהווה איום קיומי.
והמסקנה המתבקשת היא שככל שנמשיך בקונספציית השלום השגויה ככה אנחנו מקרבים את המלחמה הבאה שתהיה קשה ועם הרבה הרוגים, כדי לעשות שלום צריך להיות חזקים כל כך שהאויבים שלנו ירצו את השלום הזה.
כן כאן הפרדוקס ככל שנהיה יותר חזקים, נלחם, נחזיק בשטחים כך אנחנו מקרבים את השלום וככל שנהיה הומניטאריים יותר, קשובים יותר ומאופקים יותר, כך אנחנו מקרבים את סופה של מדינת ישראל.
