תביעה לשלום בית

עד כה השתמשו בעלים רבים שחפצו להתגרש בנשק פופולרי במיוחד כדי להפעיל לחץ על האישה: תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים. במסגרת זו עותר הבעל לבית המשפט ומבקש למכור את דירת המגורים המשותפת, ובכך ייסתם הגולל על הנישואין כיוון שאין שלום בית בלי בית. לאחרונה קבע בג"צ בשני פסקי דין, כי לבית הדין הרבני הסמכות לתת צו למדור ייחודי ולהטיל עיקול על דירת המגורים, על-מנת להבטיח את שלום הבית . המשמעות: כל אישה יכולה למנוע את מכירת ביתה על-ידי הגשת תביעה לשלום בית. דיני המעמד האישי בישראל מאופיינים ב"סכיזופרניה", שמקורה בסמכות מקבילה של הערכאה הדתית מחד, וזו האזרחית מאידך, לדון ולהכריע בסכסוכים בין בני זוג יהודים. מצב זה יוצר מציאות, שלמעט ענייני נישואין, גירושין ותביעות לשלום בית - שבהן על-פי חוק שיפוט בתי דין רבניים הסמכות לדון בהן מסורה לבית הדין הרבני בלבד - בכל יתר הנושאים הנוגעים לסכסוכים בין בני זוג, הרי שהם נתונים בסמכות מקבילה של בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה. משמורת הילדים והסדרי ראיה, מזונות אישה, ענייני רכוש, ובנסיבות מסוימות אף מזונות ילדים - כל אלה מצויים אם כן בסמכות מקבילה הן שלבית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה גם יחד. מדובר בשתי מערכות שיפוט שונות בתכלית, בעלות מערכות כללים וחוקים שונים, הלכות ותקדימים שונים, דין מהותי שונה , סדרי דין וראיות שונים - וכל אלה עשויים להביא בדרך כלל לתוצאות משפטיות שונות בתכלית במערכת נסיבות זהה, שכן הדין הולך על-פי הדיין. השאלה איזו ערכאה תידון ובאיזה נושא, היא תוצאה של מבחן הקדימות. כלומר, הערכאה השיפוטית שאליה מיהר בעל הדין והגיש ראשון את תביעתו, היא אשר תדון באותו נושא. כך למשל, אם הבעל הקדים את האישה והגיש תביעת גירושין שבה כרך גם את מזונות האישה, ואילו מאוחר יותר תגיש האישה תביעה למזונותיה לבית משפט לענייני משפחה, התביעה תתברר בבית הדין הרבני כיוון שהבעל הקדים את האישה בהגשת תביעה. או למשל, אם אישה הקדימה את בעלה והגישה תביעת רכוש לבית משפט לענייני משפחה, ולאחריה הבעל הגיש תביעת גירושין שבה כרך את ענייני הרכוש לבית הדין הרבני, ענייני הרכוש יידונו בבית המשפט לענייני משפחה כיוון שהאישה הקדימה את הבעל. תחרות זו בין הבעל והאישה בהגשת התביעות, מכונה "מרוץ סמכויות", כיוון להקדמה הכרונולוגית הזו ישנן תוצאות מרחיקות לכת עד כדי להשפיע על תוצאות המשפט כולו. לאור "מרוץ הסמכויות" שבין המערכת הדתית לאזרחית, נקבע כלל הידוע כ"כלל כיבוד הערכאות", לפיו כל אחת מהערכאות - האזרחית והדתית - מכבדת את רעותה במובן זה שכאשר הוכח בפניה כי אותו עניין כבר הוגש לבירור בערכאה האחרת, יימנע בית המשפט או בית הדין מלדון באותו עניין. לאחרונה אף נתן בית המשפט העליון פסק דין הידוע כבג"צ פלמן, שם ניסה לעשות סדר ב"מרוץ הסמכויות" ו"כלל כיבוד הערכאות", אלא שאליה וקוץ בה. מאז אותו בג"צ חלה תחרות רבה יותר במרוץ הסמכויות וכעת התחרות היא לא רק שביב השאלה מי הקדים את מי בהגשת התביעה, אלא גם איזה בית משפט נתן החלטה ראשונה בעניין שהונח בפניו, ובכך הוא מנטרל את הערכאה האחרת. דירת המגורים כאמצעי לחץ לקראת הגט המיוחל המקרים המגיעים לעימות משפטי מאופיינים במחלוקת בין בני זוג, כאשר אחד מהם, הבעל למשל, חפץ בגירושין, ואילו האישה אינה מעוניינת להתגרש ורוצה שלום בית. הדין האישי בישראל שחל על יהודים, דין תורה, קובע כי נישואין וגירושין צריכים להתבצע בהסכמה (בניגוד לשיטה בארה"ב, שם מדובר בגירושין ללא אשם, ודי ברצונו של צד אחד על-מנת לסיים את הנישואין). מצב זה יוצר מציאות לפיו הצד המעוניין להתגרש צריך לנהל מלחמה מתישה בבית הדין על-מנת לכפות גט על הצד האחר. במקרים אלה רק באם מתקיימת עילת גירושין על-פי ההלכה, ניתן לכפות על הצד האחר גט. למשל כאשר האישה זנתה תחת בעלה או היא מורדת. לעומת זאת, כאשר האישה מעוניינת לסכל את תביעת הבעל לגירושין והיא מוכיחה כי הבעל חפץ בגירושין כיוון ש"שם עינו באישה אחרת" , הרי שבית הדין לא יחייבה בגט ואף יותיר אותה נשואה לבעל על כל הזכויות המגיעות לה, לרבות מזונות אישה. לצד תביעת גירושין, משתמשים בעלים בנשק פופולרי מאוד כדי להפעיל לחץ על האישה על-מנת שתסכים להתגרש: תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים. במסגרת זו עותר הבעל לבית המשפט ומבקש למכור את דירת המגורים המשותפת. מצב זה מפעיל לחץ על האישה, שכן ידוע הוא שאין שלום בית בלי בית, ואם יצליח הבעל לקבל מבית המשפט האזרחי צו לפירוק שיתוף ודירת המגורים תימכר, מן הסתם ייסתם הגולל על קשר הנישואין. מצב זה מכניס את בני הזוג למרוץ נוסף: הנשק היחיד שעומד לאישה על-מנת למנוע את פירוק השיתוף, כאשר הבעל ממהר להגיש תביעה כזו לבית משפט אזרחי, הינו סעד שיכול להינתן אך ורק על-ידי בית הדין הרבני ונקרא "צו למדור ייחודי". מדובר בסעד ספיציפי שניתן אך ורק על-ידי בית הדין הרבני ומיועד לנשים בלבד!. משמעות הסעד הינו, זכות מגורים בדירת המגורים הספיציפית ובכך נמנע פירוק השיתוף בה. סעד זה ניתן במסגרת זכותה של האישה למזונות, ואינו יכול להינתן על-ידי בית המשפט האזרחי. הבעל לא יכול לקבל אותו, שכן הוא אינו זכאי למזונות. ובכן, מה קורה כאשר הבעל הקדים את האישה, או להיפך? איזה צו גובר, צו למדור ספיציפי או צו לפירוק שיתוף? ידה של מי מהערכאות על העליונה? עד לאחרונה הגישה שהחזיק בה בג"צ נקבעה בשני בג"צים בפרשת ראש חודש ובפרשת אקנין, ובפסקי הדין של בית משפט לענייני משפחה שיישמו את אותן הלכות (פרשת פורטנוי). כלומר - מבחן הקדימות. אם קיימים שני צווים סותרים של שתי ערכאות או שתי תביעות סותרות למדור ספיציפי ולפירוק שיתוף, המבחן הקובע הוא מבחן הקדימות, והערכאה אליה הוגשה התביעה ראשונה היא אשר תגבר על האחרת. החידוש המהפכני נקבע לאחרונה, כאשר ניתנו שני בג"צים בזה אחר זה, הגורמים למהפכה של ממש בדיני המעמד האישי ומשנים את המצב המשפטי שהיה קיים עד כה בעניין גורל דירת המגורים. בבג"צ 304/04 (עוזי יאיר נ' ביה"ד ואח') נדון מקרה בו הבעל הקדים את האישה והגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן האישה הגישה תביעה לשלום בית במסגרתה עתרה לקבלת צו למדור ייחודי וכן עיקול על חלקו של הבעל בדירת המגורים. למרות שהבעל הקדים את אשתו במרוץ הסמכויות, התעלם מכך בית הדין הרבני ונתן לאישה את הצווים שביקשה. המשמעות המעשית הייתה סיכול פירוק השיתוף אותו ביקש הבעל. הבעל ההמום מהחלטת בית הדין הרבני, מיהר להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אשר גם הוא דחה את הערעור והותיר את הצווים על כנם. הבעל לא ויתר והגיש בג"צ, אולם גם כאן ציפתה לו הפתעה לא קטנה. בג"צ דחה את העתירה וקבע כי לבית הדין הרבני הסמכות לתת צו למדור ייחודי ולהטיל עיקול על דירת המגורים, על-מנת להבטיח את שלום הבית. בכך למעשה קבע בג"צ כי בית הדין הרבני רשאי להתעלם מתביעה לפירוק שיתוף שהוגשה קודם לכן לבית משפט אזרחי. 3 חודשים מאוחר יותר נדון מקרה דומה בבג"צ (207/04 אריה גולדמברג נ' גולדה גודלמברג ואח'). גם כאן מדובר במקרה בו הבעל הקדים את האישה והגיש תביעה לפירוק שיתוף, בעוד האישה עתרה לבית הדין הרבני לשלום בית, ואף ביקשה להטיל עיקול על דירת המגורים. בג"צ קבע כי למרות שהבעל הקדים את אישתו בהגשת התביעה לפירוק שיתוף, אין בכך כדי לגרוע או לבטל את העיקול שהוטל על דירת המגורים בתביעה המאוחרת שהגישה האישה לשלום בית. בג"צ הוסיף, כי העיקול נועד להבטיח את שלום הבית והוא סעד לגיטימי של בית הדין הרבני. משמעות שני הבג"צים הנ"ל היא מרחיקת לכת, שכן בג"צ מחזק את מעמדו של בית הדין הרבני ומעניק בידיו נשק חדש ולגיטימי להתמודדות מול תביעה לפירוק שיתוף: עיקול דירת המגורים. למעשה, מדובר בבשורה של ממש שיוצאת מבג"צ לציבור הנשים החפצות לסכל את פירוק השיתוף בתביעה שמוגשת נגדן. כל שעליהן לעשות הוא להגיש תביעה לשלום בית, ובמסגרתה לעתור לצו למדור ייחודי ולעיקול דירת המגורים. בהנחה שלאישה אין מאהב ואין עילת גירושין נגדה, היא תוכל בקלות "לתקוע" את תביעת הבעל לפירוק שיתוף ולהותיר את המצב הקיים על כנו. בכך היא גם תצבור נקודות זכות רבות ותכופף את הבעל לתכתיביה הרכושיים עד שתתרצה למכור את דירת המגורים, אם בכלל! משמעות נוספת שקבע בג"צ, הוא שבית הדין הרבני אינו מחויב יותר ל"כלל כיבוד הערכאות" שהיה נהוג בין שני הגופים - הרבני ובית המשפט לענייני משפחה, והוא יכול למעשה להתעלם ממנו כאילו לא הוגשה תביעה לפירוק שיתוף כלל לבית המשפט.