ידידי יונה סוקולובסקי הידוע לרבים מקוראי Nfc כבעל ידע רב בארכיאולוגיה והיסטוריה, איננו אדם בריא, לצערי. כובד המחלות שהוא נושא עליו, היה עלול לגרום למישהו אחר לחדול מתיפקוד עצמאי, אבל ליונה יש כוח חיות שלא כמו לכל אחד.
יונה גר הרחק בדרום, באמצע מדבר, במקום היחיד שהאוויר בו יבש ונקי דיו עבור ריאותיו. בית החולים הקרוב לביתו הוא "יוספטל" האילתי, שאיננו מסוגל לספק לו את כל השירותים הרפואיים הדרושים, לכן מפעם לפעם נאלץ יונה לכתת את רגליו לבתי חולים הגדולים באזור המכונה "מרכז הארץ".
לאחרונה נשלח יונה להיבדק במעבדת השינה של בית החולים וולפסון ואת חוויותיו מהנסיעה הזאת תאר במכתב אלי, אותו אני מפרסם כאן, באישורו:
היה עלי להתיצב בביה"ח וולפסון, חולון, ב-20:30 בערב. היה לי חצי יום לקניות. הלכתי לשוק הכרמל וקניתי שם כמה פריטים קטנים שמזמן רציתי. ההליכה עד שם היתה פעם ענין שיגרתי. פעם זה לא היום. יש לי גב הרוס ואני צריך להתיישב אחרי מאתיים מטר הליכה. בתל אביב יש מעט מאוד ספסלים שאפשר לשבת עליהם. כל ההליכה והחזרה היו צריכים להיות ענין של שעתיים ולי זה לקח ארבע שעות.
אני לא יודע היכן נמצא ביה"ח וולפסון ולכן החלטתי לנסוע מוקדם לתחנה המרכזית ומשם לביה"ח. התיק שלי כבד קצת בגלל מכשיר האינהלציה שעלי לסחוב אתי. ארזתי את הפריטים שקניתי וניגשתי לתחנת האוטובוס בשדרות רוטשילד.
לא חיכיתי הרבה. פחות מחמש-עשרה דקות. כשהגיע האוטובוס ועליתי עליו שאלתי כמה עלי לשלם כגימלאי. הנהג שאל בן כמה אני ואני אמרתי שאני בן שבעים. "שש שלושים" אמר הנהג ומיד תיקן את עצמו וקרא "שלוש ששים". לפי הצורה שהביט בי לא הייתי מתפלא אם היה מבקש תעודת זהות. אני נראיתי לו צעיר מדי.
שילמתי, קבלתי כרטיס ואז שאלתי: אולי אתה יודע איזה אוטובוס נוסע לבית החולים..." יותר מזה לא הספקתי להוציא מהפה. "אני לא יודע". נבח הנהג. "יש מודיעין בתחנה המרכזית. תשאל שם." האוטובוס עצר ברח' לוינסקי מול התחנה המרכזית. ירדתי. עמדתי בתור לבדיקת כניסה. עמידה קצרה היא כאבים ממושכים לגב ההרוס שלי. אין ברירה. עברתי את הבדיקה ונכנסתי.
הכניסה מרח' לוינסקי היא בקומה הרביעית של התחנה. מודיעין דן בקומה 7. המודיעין בקומה שש הוא של אגד בלבד. הגעתי לקומה שבע. למודיעין. אמרתי לגברת מודיעין שאני צריך להגיע לביה"ח וולפסון.
"קו 41." אמרה הגברת. "זה מחוץ לתחנה. רד לקומה 4 וצא מהתחנה לרח' לוינסקי. עבור לצד השני של הרחוב. שם נוסע קו 41 לוולפסון". (זה מאוד מוצלח לשים את חלון המודיעין בקומה השביעית).
ירדתי, יצאתי, עברתי לצד השני של הרחוב, הלכתי כשלוש מאות מטר לאורכו עד שמצאתי את התחנה של אוטובוס 41. זו גם התחנה של קו 16. ספסל אין בתחנה זו. אתה יכול לחכות כמה דקות. בדקות שחיכיתי עברו כשמונה אוטובוסים מקו 16. כשלושים מוניות שרות מקו 16. הכאבים בגבי נעשו קשים מנשוא.
האוטובוס שלי הגיע אחר ארבעים דקות. עליתי עליו ואמרתי לנהג שאני צריך לוולפסון. "אז למה אתה לא לוקח אוטובוס קו 3 או אוטובוס קו 19 ? "אמר הנהג. אחר כך הסביר לי שבאחד משני הקוים שציין אגיע תוך עשר דקות ואם אסע אתו אגיע רק בעוד שעה בגלל שעליו לעשות סיבוב גדול. הוא הוריד אותי ברחוב העליה ומשם נסעתי בקו 3 לביה"ח וולפסון. תוך חמש דקות הייתי שם.
הכניסה היא אולם גדול ומצוחצח מלא חנויות וקפטריות. זה הקניון של בית החולים. מבריק ומצוחצח כיאות. משם ממשיכים לתוך המסדרונות הארוכים של בית החולים. גם אלה מצוחצחים, שקטים וריקים. לא תראה אחות מהלכת, לא תראה רופא. תראה דלתות ותראה שלטים.
בקצה הפרוזדור בין יתר השלטים תמצא גם את השלט "מרפאת שינה" מסומנת בחץ. תלך לפי החץ ותגיע לעוד מסדרון ארוך שבסופו שלטים.
ההנחיות שלי היו להגיע למרפאות-חוץ בקומה הראשונה. אבל מרפאות חוץ לא מצאתי. השלט בקצה המסדרון הזה כיוון אותי למעלית אל הקומה הראשונה. עליתי. הגעתי למסדרון ובקצהו שלט: "מרפאת שינה". שלט זה היה סמוך לדלת זכוכית שנפתחה לתוך חדר המתנה. נכנסתי.
מול חדר ההמתנה היתה דלת פתוחה לחדר ובו ישבה צעירה אלמונית, מאחוריה היתה עוד איזו דמות. "לשבת בבקשה" קראה הצעירה לפני שהספקתי לאמר "שלום". היה שם שולחן וספה לידו.
ישבתי. הוצאתי את מעטפת הניירות שלי. בה יש הפנייה וטופס 17 וטופס החזר-הוצאות. אחר כחמש דקות יצא בחור מתוך החדר ואמר שהם מתחילים לעבוד בשמונה וחצי ולכן אני צריך להמתין. אמרתי שאני בכלל לא בטוח שהגעתי למקום הנכון (אני צריך להגיע תחילה למרפאת-חוץ). הוא השיב לי שהגעתי למרפאת השינה וזה המקום הנכון.
עד שמונה וחצי הסתובבו הוא והצעירה השניה בין החדרים השונים שנפתחו מחדר ההמתנה. בשמונה וחצי הזמין אותי הבחור להכנס לחדר אחר. שם מסר לי שאלונים וביקש ממני למלא אותם. נתתי לו את הניירות שלי והוא לא ידע מה לעשות עם טופס החזר ההוצאות. לבסוף הלך לשאול מישהו.
הבחור נראה כצעיר בשנות העשרים. גם הבחורה שדיברה אתי לראשונה נראתה צעירה מאוד. הבנתי שאלה סטודנטים המבצעים כאן עבודה מיקדמית אבל לבטח יראה אותי איזה רופא. שום רופא לא הופיע. שום אחות לא הופיעה.
יש לי חבילה של תרופות שעלי לקחת בבוקר ובערב. כדי לבלוע תרופות אתה צריך גם לאכול משהו. שום אוכל לא ראיתי ולא הוצע לי.
אחרי שהצעיר גמר לרשום ולסדר את סידוריו הכניס אותי לחדר ובו שתי מיטות. כאן עלי לישון. הוא שאל אם הבאתי בגדי שינה. יש דבר אחד שאני מכיר היטב מאישפוזים בבתי חולים. כשמקבלים אותך נותנים לך פיג'מה. אמרתי לבחור שאין לי בגדי שינה. "טוב אז תישן בלי חולצה". ענה לי.
החדר היה קר מאוד. יש שם מזגן אויר של בית קירור. הוא הביא לי שמיכה נוספת לזו שהיתה שם ואחרי כן הדביק לי בעזרת פלסטרים שורה שלמה של אלקטרודות על הגב, החזה, הבטן, הרקות והצוואר. כשנכנסתי תחת השמיכות הצמיד לי עוד אצבעון לאגודל יד ימין.
איך זה ייתכן שרופא לא משוחח איתי?
"ישנתי" שם באותו לילה.
תוכל לקרוא לזה שינה ותוכל לקרוא לזה חוסר-שינה. בגלל הפרוסטטה שלי אני קם במשך הלילה משנתי וממהר לשירותים. כאן הייתי צריך ללחוץ על כפתור שהזעיק את הצעירה אל החדר והיא ניתקה אותי מהחיבורים אל החשמל. אחר כך הייתי צריך לחפש את השירותים. כדי להגיע אליהם צריך לצאת למסדרון החיצוני.
אין לי מושג כמה הספקתי לישון שם. היום שעבר עלי לפני כן היה מאמץ קשה עבורי ולדעתי היה עלי לישון היטב. אך בקור הזה אי-אפשר לישון היטב. כמה פעמים שאלתי אם אי-אפשר להפסיק את פעילות המזגן בחדר שלי. לא, אי אפשר.
בבוקר ביקשתי לעשות אינהלציה. תאר לעצמך, ידידי, מחלקה בבית-חולים מודרני בעיר הכי מודרנית בארץ. אין להם אפשרות לעשות לי אינהלציה. "אם יש לך את המכשיר שלך" אומר לי הבחור "תעשה לעצמך אינהלציה. לנו, כאן, אין שום חיבור."
הייתי צריך גם לקחת את תרופות הבוקר שלי. שאלתי היכן אפשר לאכול משהו. אז ככה: בפינה ליד חדר ההמתנה יש מקרר ובו כמה קופסאות גבינה ולחם פרוס. לצידו יש ברז מים וקערה עם שיש שעליה קופסת סוכר וקופסת נס-קפה. פתחתי את המקרר ומה שראיתי בתוכו גמר את התיאבון שהיה עלול להיות לי.
ירדתי לקפטריה בקניון וקניתי בוריקס. זה לא המאכל הכי מוצלח בשבילי אבל זה טרי. חזרתי למחלקה ושם התבקשתי למלא עוד שאלון אחד על אודות השינה של הלילה האחרון. תוצאות הבדיקה יישלחו אלי בדואר. תגיד לי - אתה חושב שעברתי בדיקה?
אני חושב שכל המחלקה הזו היא מחלקה לעריכת ניסויים לצורכי הסטודנטים. מחלקה שאין בה רופא אינה מחלקה רפואית. האחות שהמליצה בפני על הבדיקה הזו לא היתה כאן אף פעם. אני חושב שהם הצליחו לרמות את האחיות ואת הרופאים ברחבי הארץ ולגרום להם להאמין שהם עוזרים לחולים שלהם כשהם שולחים אותם להיות שפני ניסיון בוולפסון.
יונה.
לא אחדש אם אומר, שהציווליזציה האנושית הטכנוגנית נשלטת על-ידי אנשים צעירים ובריאים הבונים אותה על-פי מידותיהם. אין את מי להאשים בכך, זאת צורת הקיום החברתי והדברים לא ישתנו כל כך מהר.
אם אתה ילד, אתה עלול להידרס תחת גלגלי הג'יפ או המיני-ואן המשפחתי הנהוג בידי אחד ההורים שלך, כי ממושב הנהג אי-אפשר לראות שאתה פה. אם אתה כבר גמלאי - הנסיעה באוטובוס עלולה להפוך לסיוט, כי אין הספסל בתחנה והגברת מודיעין בקומה שבע התבלבלה. בין לבין, יש לך סיכוי לשרוד בנוחות יחסית.
לאף אחד מאיתנו אין מרשם אינסטנט איך להפוך את העולם לגן-עדן לכל, אבל יש דברים שהם המצאות ישנות ולא יקרות, אך עוזרות לשפר את העולם פה ושם בנקודות מסוימות.
ספסל זה לא מצרך-לוקסוס, הוא מצרך נדרש המשתלב יפה בנוף הרחובות הגדולים בערים רבות בעולם, אבל אצלנו הוא עדיין הוא נדיר כמו עב"מ.
בחלק של תחנות "דן" יש מפות של מסלולי האוטובוסים שלאורכם מסומנים רק המקומות הסמוכים למסלול. לרוב מפה כזאת לא תעזור לך אלא אם כן אתה בלאו הכי מתמצא היטב באזור. בלונדון בכל תחנת אוטובוס תלויה מפה מפורטת וברורה של כל העיר, שעליה מסומן המסלול הרלוונטי ויש גם ספסל. לא זכור לי שאי-פעם ראיתי איזושהי מפה בתחנת "אגד".
בחברות התעופה הזרות מבקשים ללמוד מניסיון המאבטחים של "אל-על" היודעים לחפש מחבלים בין הקהל, אבל הניסיון הזה ממשיך לטוס בלי לנחות על אדמת המולדת. המאבטחים בקניונים ותחנות מרכזיות, כפופים להוראות המשטרה, מחזיקים אנשים בתור, שהוא-הוא עצמו מהווה מטרה מצוינת למחבל.
אחד הפיגועים בנתניה היה בתור למאבטח, אבל הלקח לא הופנם. התור הארוך והצפוף לבדיקה ביטחונית בתחנה מרכזית גם בירושלים וגם בתל אביב הוא גם חלומו של חמאסניק וגם מקור סבלם של ילדים, זקנים, חולים, נכים, נשים בהריון וכל מי שנושא תיק כבד.
לבוגר שייטת, שיודע לישון גם בהליכה, אם צריך, אין מה לחפש במרפאת שינה. אם אדם מגיע לשם, זה מפני שיש לו בעיית שינה. הוא לא מבקש סויטה מלכותית, אבל אם מי שחושב, שחדר שינה לאדם חולה צריך להיראות כמו חדר קרור עם גבינה מעופשת ושירותים בפיזדלוך, אז מישהו רימה אותו. רוב חדרי שינה בעולם המתורבת נראים אחרת. עוד פעם עושים לי פרצוף? מה כבר ביקשתי?...
הערה: במוצ"ש האחרון שלחתי לבית החולים "וולפסון" והקואופרטיב "דן" באמצעות אתריהם באינטרנט את החלקים הרלוונטיים ממכתבו של יונה סוקולובסקי, עם שמי, כתובת הדוא"ל, מספר טלפון נייד ובקשה להגיב. עד כה, איש לא התקשר.
