אב"א אחימאיר הוא הרחוב הראשי ברמת אביב ג' - השכונה המזוהה ביותר עם הצפונובוניה הישראלית. רחובות השכונה נושאים שמות של עולי גרדום ושל מנהיגים רוויזיוניסטיים - רובם זרים לחלוטין לעולמם של תושבי השכונה ולישראלי הממוצע, נפגע מערכת החינוך האיומה שלנו, שאינו מכיר כלל את המאבק על הקמת המדינה.
שמו של אחימאיר עדיין מקפיץ את הדם למתנגדיו, שלא יכלו מעולם לאמונתו בתחיית עם ישראל, ללהטו המהפכני, ליצירתיותו ולחדשנותו, ולא יכלו להתמודד עם כושרו האינטלקטואלי. יחד עם זאת, לא הרבה יודעים מה גדולתו של הוגה הדעות, שהלך לעולמו לפני 45 שנה, בהיותו בן 65.
אב"א (אבא בן אייזיק) שאול הייסינוביץ' נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1897. הוריו שלחו אותו בשנת 1912 ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב - עד שמלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו. הוא חזר לבית הוריו, השלים את לימודיו, ולמד באוניברסיטת קייב, באוניברסיטת לייז' בבלגיה ובאוניברסיטת וינה, שהעניקה לו תואר דוקטור לפילוסופיה על מחקרו על הספר "שקיעת המערב" של שפנגלר.
הוא שינה את שם משפחתו לאחימאיר - לזכר מאיר, אחיו, שנפל כקצין בצבא האדום הסובייטי במלחמת רוסיה-פולין. אחימאיר לא חזר לברית-המועצות עם תום לימודיו. הוא הפך לאחד המתעבים הבוטים ביותר של הקומוניזם.
בשנת 1924 עלה ד"ר אחימאיר ארצה, והצטרף ל"הפועל הצעיר" - מפלגה סוציאליסטית, שהתאחדה ברבות הימים למפא"י. הוא כתב בעיתוני התקופה - כולל דבר, בטאון ההסתדרות - וניכר בעטו המושחז. מעניין לציין, כי גם המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), עמיתו, עשה את אותו המסלול.
לא היה לאקדמאי הצעיר והגבוה שום סיכוי להתקבל לאוניברסיטה העברית, שהייתה בראשיתה. הוא היה צעיר מדי, והתנגד בתקיפות לקו הסופר-יוֹני של ראשיה, אנשי "ברית שלום". כבר אז הייתה האקדמיה הישראלית מוקד של פייסנות בכל מחיר עם הערבים - כלומר, על חשבונו של העם היהודי.
בשנת 1927 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית, והקים את האגף המקסימליסטי בתוכה. עד מהרה היה ד"ר אחימאיר לאחד ממנהיגי התנועה בארץ ומהכותבים ומאישי-הרוח החשובים ביותר שלה. לימים, כינה אותו זאב ז'בוטינסקי (במאמרו, "על אוואנטוריזם", "היינט", וארשה, 26 בפברואר 1932), "מורנו ורבנו". ערי ז'בוטינסקי - נציב בית"ר בארץ-ישראל - קרא לאחימאיר, "האיש שהִטה את הזרם".
למרוד נגד הבריטים בעקבות מאורעות תרפ"ט, הקימו אחימאיר וחבריו בשנת 1930 את "ברית הבריונים" - המחתרת האנטי-בריטית הראשונה - שנקראה על שם הלוחמים ברומאים ב"מרד הגדול", ואחימאיר חתם על כמה ממאמריו כ"אבא סיקרא". לקח "ברית הבריונים" מפרעות תרפ"ט היה, שהשותפות עם בריטניה הגיעה לקִצה, ועל היהודים להשתמש בכוח כדי להגשים את מטרות הציונות. בכך היו חידוש מהפכני, שהקדים מאוד את זמנו.
כיום - אחרי כשמונים שנה - נותרו בינינו, כנראה, רק שלושה מחברי "ברית הבריונים" (רחל דבירי, בנימין זרעוני ומשה סבוראי). למרות שמה המרגיז ("צדקנו - לכן הם שנאו אותנו", אמר פעם אצ"ג) ותדמיתה התוקפנית, ברית הבריונים הייתה בעיקר חוג רעיוני, שהוציא לאור את העיתון, "חזית העם" - עיתון מורד, שלא דמה כלל לעיתוני תקופתו.
השילוב של להט מהפכני-ציוני עם שנאה עזה לקומוניזם ולסוציאליזם אפיין את ה"ציונות המהפכנית" -של אב"א אחימאיר ואת "ברית הבריונים". היו שקראו לדרכו, "מקסימליזם", כיוון שלא ויתר מאומה על האינטרסים של העם היהודי בארץ-ישראל. כך הצטרף אחימאיר למי שיצאו בעוצמה רבה נגד ההגבלות, שהטילו הבריטים על תפילת יהודים בכותל.
אחימאיר ורעיונותיו מצאו להם אוהדים רבים. למרות שמרבית חברי "ברית הבריונים" היו בבית"ר ובתנועה הרוויזיוניסטית - הם פעלו עצמאית. ראשי הרוויזיוניסטים הסתייגו לא אחת מהדעות המקסימליסטיות של ה"בריונים", וז'בוטינסקי יצא לפעמים בחריפות נגדן.
בספטמבר 1930 - בעקבות פרסום הספר הלבן של פספילד - מסמך אנטי יהודי חריף, שהיה בסיס למדיניות הבריטית - ארגנו אחימאיר וחבריו הפגנה נגד ד"ר דרימונד שיילס, סגן שר המושבות הבריטי, שביקר בתל אביב, והיה אורחה של הנהגת היישוב - גילוי המרי הראשון נגד הבריטים. שוטרים יהודיים של משטרת המנדט פיזרו את ההפגנה, והיכו את אחימאיר כשאסרו אותו.
בשנת 1931 החליטו שלטונות המנדט הבריטי לערוך מפקד תושבים בפלשתינה (א"י). מטרת המפקד הייתה להוכיח, כי היהודים הנם מיעוט קטן בארץ. אחימאיר ו"ברית הבריונים" הניחו, כי הבריטים יזייפו את תוצאות המפקד, על-מנת לקדם אינטרסים ערביים. הנהגת היישוב המאורגן סייעה לבריטים במפקד, ו"ברית הבריונים" יזמה את החרמתו, ואנשיה נאסרו על כך.
במקביל, יזם רבי משה סגל מ"ברית הבריונים" מחאה נגד האיסור הבריטי על תקיעות בכותל המערבי בתפילת "נעילה" במוצאי יום הכיפורים. רבי סגל תקע שם בשופר, נאסר, ושוחרר בהתערבות אברהם-יצחק הכהן קוק, הרב הראשי. בעקבות סגל הלכו עשרות תוקעים בשופר, ששמו לאל את רצונם של הבריטים שבע-עשרה שנה רצופות - עד נפילת הרובע היהודי במלחמת הקוממיות.
בשנת 1932 מונה נורמן בנטוויץ' - לשעבר היועץ המשפטי של ממשלת המנדט - לפרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ה"בריונים" הגיעו להרצאתו בפתיחת הקתדרה שלו לשלום בינלאומי בהר הצופים, והפריעו למהלכה בשריקותיהם. הם התנגדו לדבריו, שנראו בעיניהם ככניעה לערבים, ומחו על עמדותיו האנטי-יהודית בהיותו היועץ המשפטי לממשל הבריטי בארץ-ישראל.
לאחר עליית היטלר לשלטון, קרא ז'בוטינסקי ליהדות העולם להחרים את התוצרת הגרמנית - כצעד לבלימת התפשטות הנאצים. "ברית הבריונים" פעלה נגד הקרנת סרטים גרמניים, והפריעו להקרנתם. אחר כך הורידו "בריונים" את הדגלים הנאציים, שהתנופפו מעל הקונסוליות הגרמניות ביפו ובירושלים.
עלילת-דם לאחר רצח ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בהמשך אותה השנה, נעצרו ראשי "ברית הבריונים" וכמה מחבריה. אחימאיר הואשם בשותפות לרצח. רבים הסתמכו על מאמריו הבוטים נגד רעיונותיו של ארלוזורוב למשא-ומתן עם הנאצים ונגד ד"ר ארלוזורוב אישית.
אחימאיר ישב בבית-הסוהר כשנה - עד שזוכה מחוסר אשמה. גם שני חבריו - קרבנות עלילת-הדם - זוכו לבסוף. צבי רוזנבלט זוכה בערכאה ראשונה, ואברהם סטבסקי - בערעור על הרשעתו ועל גזר-דינו למוות בתלייה. התברר, שמסכת הראיות של המשטרה הבריטית, שרובה סופק על-ידי גורמים יהודיים מהמפלגות הסוציאליסטיות ביישוב המאורגן, הייתה רעועה למדי, והתפוגגה.
את עלילת-הדם ניצלו בן-גוריון וחבריו להנהגת מפא"י כדי לזכות בבחירות לקונגרס הציוני בסתיו 1933. כתוצאה מכך, פרשו ז'בוטינסקי והרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית.
אחימאיר לא שוחרר ממעצרו, אלא הועמד לדין כמארגן "ברית הבריונים", ונידון למאסר נוסף של שמונה-עשר חודש. מול הלחץ הבריטי פסקה "ברית הבריונים" מלהתקיים, אך לא חדלה מלהשפיע. את עקבות מחשבתה ניתן למצוא בתנועת הנוער בית"ר, באצ"ל, ב"עליית אף-על-פי" (ארגון העלייה הבלתי-חוקית ארצה של הרוויזיוניסטים) ובלח"י.
בניגוד לחבריו בהנהגת "ברית הבריונים", אחימאיר ירד מהבימה הפוליטית, והמשיך בכתיבה ובמחקר. הוא היה איש שקט וביישן, שסחב עליו את צלקות עלילת-הדם, המשפט והכלא הממושך.
לעג לחסידי ברית-המועצות הרעיון העיקרי של "ברית הבריונים" היה, שאין עוד לסמוך על הבריטים. כלומר, יש להתקומם נגדם, ולגייס למהפכה הלאומית את כל משאבי האומה,ולא לפצלם על מאבקים נוספים. הוא היה הראשון שהגדיר את הבריטים כאויב וכ"כובש זר" - חידוש מדהים לאותם הימים. אצ"ג, אחימאיר וחבריהם טענו - בניגוד לעמדת ז'בוטינסקי - שהבריטים מעלו בתפקידם כגורם מנדטורי, צריך לפעול למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל; ולכן, יש לסלקם מהארץ, גם בכוח, ולא לסמוך על הגינותם. משפטו לימדו פרק חשוב בצביעות הבריטית ובשיתוף הפעולה של ראשי היישוב עמם.
אחימאיר יצא נגד הסוציאליזם הציוני ונגד קשריו המעריצים אל ברית-המועצות. אחימאיר כינה את הקומוניזם בשם חביב, "השְמָד האדום", שלא הִרבה לו ידידים בממסד הישראלי. בשנות השישים כבר ידע העולם על זוועות המשטר הסובייטי ועל הישגיו בדיכוי האדם. בארץ עדיין העריצו את "אמא-רוסיה" ואת המהפכה בה. אחימאיר לא החמיץ - גם אז - את ההזדמנות ללעוג לחסידים השוטים של המהפכה הסובייטית.
עם קום המדינה נמשך החרם על ד"ר אחימאיר. הוא כתב בעיתון "חרות", וערך מדורים שונים באנציקלופדיה עברית. למרות רקעו המהפכני, אחימאיר לא היה קרוב להנהגת תנועת החרות. מאמריו כונסו לתשעה ספרים, ששלושה מהם יצאו לאור עוד בחייו.
עד מותו - יותר משלושים שנה אחר זיכויו - נאבק ד"ר אחימאיר לבדו לטיהור שמו. בין השאר, הוא פנה לשר בכור שלום שטרית ממפא"י - התובע המשטרתי היהודי במשפטו - על-מנת שיספר את האמת על הפרשה לאחר שנאספו די ראיות על כך, שבכירים בהנהגת ה"יישוב" ידעו על הכזב שבעלילה. העסקן מטבריה - כמו שאר חבריו למזימה במפא"י - העדיף לשתוק, ולקח את סודו לקברו.
