"פרזיטים", "רמאים", "עול על צוואר המדינה". כך מכנים את המובטלים ובמקביל מספרים לנו בביטחון ש"מי שרוצה לעבוד- עובד!". זהו הרציונל העומד מאחורי החלטת המדינה על הפרטת שרות התעסוקה לפי המתווה של תוכנית ויסקונסין האמריקנית, הקרויה בישראל תוכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה). התוכנית מיושמת החל מתאריך ה-1 באוגוסט, 2005 כתוכנית פיילוט בארבעה מרכזים: אשקלון-שדרות, נצרת-נצרת עילית, ירושלים וחדרה. תושבי האזורים שנבחרו להשתתף בפיילוט, המקבלים קצבת הבטחת הכנסה, חייבים להתייצב במשך 30-40 שעות שבועיות ב"מרכז תעסוקה" פרטי.
לפני כשבוע פורסם כי שר התעשיה והמסחר, אלי ישי, לא יאריך את החוזים של זכייני התוכנית, זאת על אף מחאה מצד האוצר הטוען כי על "לפי מחקרים שבוצעו השבוע התוכנית מראה תוצאות מצוינות". על-פי גישת האוצר מטרת התוכנית היא לשלב את מקבלי הבטחת הכנסה בשוק העבודה כדי לנתקם מהתלות במדינה. יישום תוכנית ויסקונסין מהווה הפרטה חלקית של שירות התעסוקה בשם הצורך ב"יעול". אולם כיצד נמדדת אותה יעילות? האם בהשמתם של עובדים בעבודות מכניסות, יציבות וארוכות טווח? או שמא בהשמתם בכל עבודה שהיא, בלי קשר לרצונותיהם וכישוריהם לטובת החיסכון הכספי למדינה והרווח של המרכזים הפרטיים?
בפועל, "יעילות" זו נמדדת על-פי יכולתה של החברה הפרטית לחסוך למדינה את עלות הקצבאות - אם על-ידי מציאת תעסוקה למופנים לתוכנית ואם על-ידי שלילת קצבאותיהם, אשר מותירה אותם ללא רשת ביטחון מינימאלית להם ולמשפחותיהם. בתוך התוכנית קיים ניגוד עניינים מובנה: מצד אחד למרכזים יש את הסמכות לשלול את זכאות המשתתפים ומנגד, רווחיהם תלויים בחסכון בהוצאות המדינה על קצבאות. או במילים פשוטות, המרכז שולל - המרכז מרוויח.
במהלך שנות ה-90' קלטה אשקלון, כמו ערים פריפריאליות רבות, מעל 36 אלף עולים חדשים ללא תשתית תעסוקתית מתאימה - הן לותיקים והן לעולים. ניתן להבין, אם כן, כיצד נוצר מצב שבו באוגוסט 2006 היו בנפת אשקלון 6,721 דורשי הבטחת הכנסה, כאשר הממוצע החודשי של משרות פנויות לחודש עומד על כ-500 משרות. מכאן שלמעשה, התוכנית אמורה להחזיר למעגל העבודה את מקבלי הבטחת ההכנסה על-ידי שיבוצם של 13 אנשים על כל משרה פנויה. אם נוסיף על נתון זה את העובדה שעל אותן משרות מתחרים גם 4,878 מובטלים המטופלים על-ידי לשכת התעסוקה בעיר, נסיק כי התוכנית יכולה לחסוך למדינה כסף על-ידי שלילת קצבאות, הפנייה ל"שרות בקהילה" או השמות חלקיות, אך אין ביכולתה לפתור את בעיית התעסוקה.
על-פי המלצות ארגון העבודה הבינ"ל בדבר מדיניות תעסוקה, אותן אימצה מדינת ישראל: על כל מדינה לוודא קיומה של תעסוקה מלאה ופרודוקטיבית לכל מי שמסוגל לעבוד ומחפש עבודה. תוכנית מהל"ב הארצית מתפארת בהשמה כוללת של 7,300 איש במהלך השנה האחרונה. בפועל, 75% ממשתתפי התוכנית בשנת 2006 הושמו בעבודות שהיקפן חלקי בלבד. אפילו יום עבודה אחד בחודש יכול להיות מדווח כהשמה! כך גם עבודה דרך חברת כוח אדם, ללא כל תנאים סוציאליים כגון פנסיה, קביעות או פוטנציאל לקידום. בנוסף לכך, למרות שאחוז המשכילים (מעל 12 שנות לימוד) באשקלון הוא כ-36% (נכון ל-2003), ואינו שונה משמעותית מאזור המרכז, רוב ההשמות היו בתחומים כגון: טיפול וסיעוד (23%), ניקיון (18%), ותעשיה (7%).
ישנה חשיבות למתן הכשרות מקצועיות והקניית כישורים התורמים להשתלבות בשוק העבודה שאותן מספקת תוכנית מהל"ב באשקלון. אולם, כאשר 30% מהעובדים המתגוררים באשקלון מתפרנסים מחוץ לנפה בגלל חוסר היצע תעסוקתי (נכון ל-2003), ברור כי המדינה צריכה להפסיק להשקיע מיליונים בהמשך מימון התוכנית ולהפנותם לטובת יצירת היצע תעסוקתי מגוון, שאינו מתמקד רק בתעשיה מסורתית, ויכול להתאים לאוכלוסיה של אשקלון. על מקבלי ההחלטות להבין כי רק יצירת מקומות עבודה אטרקטיביים תביא לפתרון אמיתי ויעיל לבעיית התעסוקה וכן לפריחה של העיר בשל הקמה עצמאית של שירותים נלווים כגון: מסעדות, חנויות וכד'.
תוכנית התעסוקה החלופית, אשר מגבשת בימים אלו הממשלה במקום תוכנית מהל"ב, חייבת לתת פתרון תעסוקתי מלא ואמיתי לתושבים! טיפול הולם אינו הענשת המובטלים והתנערות מהם על-ידי הפרטה, אלא יצירת פתרון בר-קיימא: תעסוקה.