סגן מנהיג החמאס, מוסא אבו מרזוק, מתאר בראיון לאתר האינטרנט של הארגון (20 במאי 2007) את הזיקה בין הזרוע הצבאית של החמאס לזרוע המדינית, כמובא להלן:
"אנו מנהלים עימות צבאי נגד הכיבוש. איננו מנהלים מערכה אלא נגד הכיבוש. מהיום הראשון להקמת התנועה לא כיוונו ולו כדור אחד מחוץ למסגרת (הפעולה שנקבעה) ולא היתה כל פעולה מחוץ למסגרת ההתנגדות. אנשי החמאס מחויבים להחלטה המדינית ולהחלטות אשר הנהגת תנועתם מפרסמת. לפיכך, אפשר לראות בהם אנשים המחויבים יותר מכל (להחלטות ההנהגה) וכולם יעידו על כך. עשר שנים היינו באופוזיציה והיה ברשותנו נשק. שמו אותנו בבתי הכלא ולא הנפנו את הנשק מול פני הרשות. ואפילו ברגע זה אין כל פקודה של גדודי (חללי אל-אקצה) להתפרס (בשטח) או כל פקודה צבאית (אחרת לפעול נגד הרשות). וכך גם בעניין הכוח הביצועי. כל מה שהוא עושה הינו הגנה עצמית".
אבו מרזוק שומט את הקרקע מתחת לטענה המרכזית של תנועת החמאס המנסה ליצור הבחנה בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית, על-מנת לשכנע את המערב לקיים עמה דיאלוג. אליבא דאבו מרזוק אין כל הבחנה ביניהן. שתיהן נושאות באחריות מלאה לפיגועי הטרור. הזרוע המדינית, לדברי אבו מרזוק, אחראית על גיבוש מדיניות הטרור והיא זו שקובעת את מסגרת הפעולה והעיתוי של פיגועי הטרור. בכך מעניק אבו מרזוק הלכה למעשה לגיטימציה לישראל לעצור גם את בכירי הזרוע המדינית של החמאס. זה צריך להיות הבסיס לפעולה של משרד החוץ ומערכת ההסברה ללמד סנגוריה על מדיניות ישראל ולשכנע את ממשלות המערב שלא להיעתר לפניות החמאס לפתיחת דיאלוג ולראות בזרועות המדינית והצבאית של הארגון מקשה אחת.
