את מילות הסיום אתן בפי אחת המשתתפות מן השנה שעברה, שנת תשס"ו. נציגת היוצרים תהא רותם ביגלר, כיתה ו' בבית הספר "עדיני", ראשון לציון. בעקבות עשרה מפגשים בסדנת הכתיבה התחרותית שנערכה לתלמידי בתי הספר היסודיים בראשון לציון, בהנחיית מקבץ סופרים באולם ויצ"ו על שם חנה לוין בברכתן של הגב' נעמי ניצן, אשת ראש העיר, והגב' זהבה קירזנר, מנהלת האגף לתוכניות לימודים בעיריה נכתב השיר "השקר האמת והאמונה".
השקר, האמת והאמונה יום בהיר אחד, באמצע הגינה,
נפגשו השקר, האמת והתבונה.
ראתה התבונה כי האמת בוכייה,
ושאלה אותה בתמיהה:
"מדוע תבכי, אמת יקרה?
הקרה לך, חלילה, אסון נורא?"
אמרה האמת המכוערת בעיניים דומעות:
"רוב הזמן אותי אף אחד
אינו רוצהנ לשמוע ולראות.."
"איני מתפלא!" התערב השקר המהודר
בעל המזג הקר, " הרי מראך כה עלוב ומכוער!
ראי איך בי כולם להשתמש רוצים,
ומאמירותיי השקריות הכל מרוצים.
הרי מראי מושך את עין כולם,
שכן אני בודה סיפורים
שמשמחים לב כל אדם".
"אין זה נכון", ענתה התבונה,
"אמת, אינך צריכה לבכות ולהיות מסכנה!
כי האמת, גם אם אני מכוערת,
היא ישרה ועדיפה על כל אמירה אחרת!
והשקר, גם אם מן האמת הוא יותר הדור,
הרי סופו להתגלות, והוא אסור!"