|
מפקדי צה"ל ב"ששת הימים" פעלו לאורו של העיקרון שנקרא אז "מיצוי האישור" שניתן מטעם הדרג המדיני. משמע - מרגע שניתן האישור לפעולה הם פעלו להשלמת המשימה במלוא כוחם ובכל המהירות ובדרך כלל אף הרחיבו את הביצוע מעבר לאישור הרשמי. זוהי אחת הסיבות למהלכי פיקוד המרכז בירושלים, שהוצגו לעיל, וזוהי גם הסיבה לכך שכאשר הגיעה לידיעת דדו הוראת שר הביטחון למטכ"ל לעצור על הכביש שממערב לקו התילים את התקדמותם של הכוחות מזרחה, הוא לקח על אחריותו לאשר להם את ההתקדמות מעבר לכביש עד להשתלטות על קו התילים. דדו הסביר את החלטתו בכך שבלתי ניתן יהיה להשתמש בכביש החיוני המוביל ממסעדה ועד לתל פארס אם הסורים ימשיכו לאחוז ברכסים השולטים עליו מקרוב וממזרח. בסופו של דבר אישר המטכ"ל את מהלכי הפיקוד וטוב שכך. המהירות שבה התנהלה המלחמה והישגיה הבלתי נתפסים כמעט הכו בהלם הן את הערבים, הן את העולם כולו והן את הישראלים. עם כל הצלחותיה, כמו כל מלחמה גם מלחמת ששת הימים חשפה ליקויים רבים בצה"ל, שסחרחורת ההצלחה מנעה ממנו לטפל בהם כראוי. החל במחסני החירום המוזנחים, שלמזלם של חיילי המילואים ניתנו להם שלושה שבועות של המתנה בכדי לתקן את הלקויים הקשים שהתגלו בהם, וכלה בשיתוף הפעולה בין טנקים לחי"ר, שכשל ברוב הקרבות. גם בהפעלת מפקדות הפיקודים נתגלו ליקויים רבים, במיוחד בזו של פיקוד המרכז, שעליה פיקד האלוף עוזי נרקיס. שש שנים לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים, כאשר צה"ל לא יזם את ההתקפה וכאשר לא היה ליחידותיו את פרק הזמן הנדרש בכדי להתכונן כראוי למלחמה, היו אלה כמעט אותם הליקויים שמנעו ממנו להשיג הישגים דומים לאלה של "ששת הימים".
|
|
התודעה הצבאית של מפקדי צה"ל בשנת 1967 ניזונה משלושה מקורות. האחד הייתה המודעות החריפה שהייתה להם כלפי אחריותם הבלעדית והבלתי ניתנת לחלוקה על ביטחון אזרחי ישראל וכך למשל איש מהם לא העלה בדעתו לומר על בעיה ביטחונית כלשהי ש"אין לה פתרון צבאי". המקור השני הייתה העובדה שכל מפקדי צה"ל מרמת מג"ד ומעלה היו שותפים פעילים במלחמת העצמאות ומכיוון שכך הם ראו במלחמה הממשמשת ובאה הזדמנות היסטורית להשלים את מה שלא הספיקו לבצע ב1948. כמו מפקדים רבים אחרים שאמרו כך לפקודיהם, גם הרמטכ"ל רבין אמר דברים מפורשים בנוסח זה למפקדי חטיבת הצנחנים של מוטה גור בעת שהם נערכו לכיבושה של ירושלים. המקור השלישי שהזין את תודעת מפקדי "ששת הימים" היה זכר השואה שבאותה התקופה הייתה פצע טרי ומדמם בזיכרונה של האומה הצעירה. בישראל של 1967 חיו מאות אלפי יהודים שניצלו רק בנס מהשמדה ונוכחותם הקבועה בכל מקום והתכנסות הייתה תזכורת מתמדת למה שיכול להתרחש אם צה"ל לא יעמוד בייעודו להגן על האזרחים. צה"ל של 1967 למד היטב את לקחיה של מלחמת העולם השנייה בכל מה שקשור לקרבות פריצה, תנועה אל עורף האויב והכרעה מהירה שלו, גם כאשר יחסי הכוחות הכלליים היו לרעת התוקף. למרבה האירוניה, הצבא שהצטיין בכך יותר מכל היה דווקא זה הגרמני, שביצועיו הטקטיים יוצאי דופן במלחמת העולם השניה היוו מודל לחיקוי בצה"ל. מבלי שהדבר נאמר אי פעם במפורש ותחת פיקודם של מפקדים כמו ישראל טל, גורודיש ואורי בן ארי, הפך חיל השריון למהדורה הישראלית של הצבא הגרמני, בכל מה שקשור לביצועים הטקטיים ולמה שנדרש מהמפקדים והחיילים בכדי להשיג אותם. הפקודות הברורות והחד-משמעיות, הסדר, הקשיחות, ומשמעת הברזל ששררו בו, ביחד עם עידוד היוזמה וההתקפיות דווקא במצבים שבהם משתבש הקרב, היו אבני יסוד בחינוכם של הטנקיסטים ושל צה"ל כולו. ההרגל לבצע פקודות במהירות בשלמות וללא עוררין הוטמע בחיילים ובמפקדים עד שהפך לטבע שני. השלמת המשימה הייתה הערך עליון ואיש לא חשב לעצור את מהלך הקרב בגין הנפגעים בו, גם מתוך הידיעה שהכרעת האויב היא הדרך הנכונה לצמצום מספר הנפגעים. מפקד חטיבה שבע חזר על עיקרון זה בנאום "אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו" המפורסם שלו בג'בל ליבני שבסיני: "לא הסבנו ראשנו אל יקירינו שעם רכב ברזלים עלו באש, לא עמדנו על הדם - ובחמת זעמנו הבאנו ברעם שריונינו את המוות לתוך ליבו האויב". בניגוד למה שהתרחש בקיץ 2006 בעת שצה"ל פעל שלא ע"פ התוכניות שהיו מוכנות למקרה של התלקחות מול חיזבאללה, בקיץ 1967 הוא הגיב למהלך המצרי בדיוק כפי שתוכנן. המצב שבו, בניגוד למה שמתרחש היום, מפקדי צה"ל עירבו מעט מאד, אם בכלל, שיקולים מדיניים, פוליטיים ואסטרטגיים בהערכת המצב הצבאית שלהם, הוא שהביא את הרמטכ"ל רבין להורות על גיוס מילואים מייד כאשר נמסר לו שנאצר החל להכניס את צבאו בהפגנתיות לתוך סיני. מהלך זה של הרמטכ"ל עלה לו בנזיפה חמורה מבן-גוריון ששהה אז בשדה בוקר. רבין, שכובד עולן של ההחלטות הניע אותו לרדת לשדה בוקר לשם קבלת עידוד וחיזוק מ"הזקן", ספג ממנו מקלחת צוננת בעת שזה האשים אותו בחרחור מלחמה מיותר בגין גיוס המילואים החפוז. זו הייתה הנקודה שבה נשבר רבין ואף ביקש מוויצמן ומדיין למנות רמטכ"ל במקומו, בקשה שנדחתה. בהמשך ובמהלך המלחמה חזר רבין לתפקד, אך הוא מילא תפקיד משני בניהול המלחמה והיה זה סגנו בר-לב שניהל בפועל את המטכ"ל, ביחד עם יצחק חופי, שהיה ראש חטיבת המבצעים.
|
|
בהירות וחדות בניתוח תרחישי המלחמה
|
|
|
|
|
| נראה שהגורם שהשפיע יותר מכל על הכנתו הנכונה של צה"ל למלחמה הייתה הבהירות והחדות שבה נותחו תרחישי המלחמה הצפויים על-ידי מקבלי ההחלטות בצבא והמענה אליהם, שנשען על תפישת ביטחון ברורה, שגזרה דרישות חד-משמעיות מהצבא. | |
|
|
|
אין חולק על כך שמלחמת "ששת הימים" הייתה המוצלחת במלחמות שצה"ל ניהל עד היום. בבואנו לשאול על הסיבות להצלחה זו יש לבדוק קודם לכל את הכנת צה"ל למלחמה בתקופה שקדמה לה. נראה שהגורם שהשפיע יותר מכל על הכנתו הנכונה של צה"ל למלחמה הייתה הבהירות והחדות שבה נותחו תרחישי המלחמה הצפויים על-ידי מקבלי ההחלטות בצבא והמענה אליהם, שנשען על תפישת ביטחון ברורה, שגזרה דרישות חד-משמעיות מהצבא. בחינתם של אימוני צה"ל לקראת מלחמת 1967 מלמדת כי הם הביאו את הכוחות למצב שבו כאשר החלה הלחימה הם פגשו בשדה קרב מציאות שכמעט לא נבדלה מזו שהם התאמנו לקראתה. בניגוד למה שמקובל לומר בדרך כלל על ה"צבאות המתכוננים למלחמה הלא נכונה" במלחמת "ששת הימים" ביצע צה"ל מרמת המטכ"ל ועד למפקד הכיתה והטנק, כמעט בדיוק את מה שהוא התכונן אליו. תפישת הביטחון שנוסחה על-ידי בן-גוריון בראשית שנות החמישים, גזרה את הנחות היסוד שלה ממספר עובדות מוצקות, שבניגוד לטענות מסוג זה הנשמעות מדי פעם, הן היו נטולות כל הקשר פוליטי. הנתונים העיקריים שעמדו בפני הממונים על ביטחון ישראל היה ממדיה הגיאוגרפיים, אוכלוסייתה ומשאביה הכלכליים של ישראל והשלכותיהם של אלה על ביטחון האזרחים במקרה של איום במלחמה או מלחמה. גבולות ישראל הארוכים והמרחק הקצר מהם אל ריכוזי האוכלוסיה הביאו את שר החוץ אבא אבן, "יונה" ידועה בהשקפתו הפוליטית, לקבוע כי גבולות מדינת ישראל כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949 הם "גבולות אושוויץ", על כל המשתמע מכך בהקשר להפסד צבאי. לכן הפכה העברת המלחמה במהירות לשטח האויב לרפלקס מותנה של מפקדי צה"ל, שראו בהתקפה המקדימה תנאי הכרחי להצלחה. כמו כן נקבע שצה"ל יתבסס על צבא סדיר קטן יחסית, שאמור היה לבלום את האויב ולספק זמן עד לגיוס המילואים, שלהם נועד תפקיד הכרעת האויב. במישור התמיכה הבינלאומית נקבע שמדינת ישראל איננה יכולה להלחם מבלי שתקבל אור ירוק, או לפחות צהוב, ממדינות המערב ובייחוד מארה"ב. הנחה זו התבססה גם על הצורך באספקה שוטפת של צרכי הלחימה והמשק האזרחי וגם כמענה לאיום מצד ברית המועצות, שהנחת היסוד בנוגע אליה גרסה כי היא תתערב לצד הערבים במידה ויסתמן יתרון עליהם מצד צה"ל. ההנחה הרביעית הייתה כי על-מנת להכריע במקרה של איום כולל או התקפה מתואמת מצד כל מדינות ערב, תרחיש שכונה "מקרה הכל", יש לרכז מאמץ קודם כל מול האויב החזק ביותר על-מנת שהכרעתו תביא לשבר מוראלי בקרב שאר השותפים שיוכו בהמשך. הנחה זו חייבה גם מענה לוגיסטי מיטבי בדמות מערך היסעים יעיל וזריז, שנועד להעתיק את כוחות צה"ל במהירות מזירה לזירה.
|
|
היערכות פיקוד הדרום אל מול היערכות המצרים
|
|
|
|
|
| בחינת מתקפת צה"ל בסיני מלמדת על תכנון מבריק ויצירתי, שבוצע בשלמות וכמעט בדיוק כפי שתוכנן. | |
|
|
|
אחת הפרשות המרתקות ביותר של תקופת ההמתנה היא היערכותו של פיקוד הדרום אל מול הצטברותם של הכוחות המצרים בסיני. בשיא כוחו מנה הכוח המצרי כמעט שבע דיביזיות שמנו יותר מ-1,000 טנקים. מול אלה היו ערוכות שלוש אוגדות של צה"ל שבהם 450 טנקים שתכנוניהם למגננה ולמתקפה השתנו ללא הרף גם לאור היערכותו המשתנה של צבא מצרים, שעל-פי תפישת הביטחון היה מיועד להיות מותקף ראשון. איום הפסקת האש, שתעצור את צה"ל טרם שיחזיק בידיו נכס חיוני של האויב, כיוון את המאמץ העיקרי של צה"ל אל צפון סיני ואל אל - עריש, בירת חצי האי. אלא שהמצרים ריכזו בגזרה זו את עיקר כוחם ובעיקר את כוח שאזלי שנחשב לעילית של צבא מצרים. המענה לבעיה היה יצירתה של מערכת הונאה והטעיה, שגרמה למצרים לחשוב שצה"ל מתכוון לחוזר על מהלך ההבקעה שביצע בשנת 1956 בגזרת קסיימה שמדרום לניצנה. כתוצאה מכך הניעו המצרים את כוח שאזלי וכוחות נוספים לגזרה הדרומית וכך נחשפה זו הצפונית למהלומה שהנחיתו עליה שלוש האוגדות של צה"ל. בחינת מתקפת צה"ל בסיני מלמדת על תכנון מבריק ויצירתי, שבוצע בשלמות וכמעט בדיוק כפי שתוכנן. ראשיתה של המתקפה במבצע "מוקד" של חיל האוויר, שתקף בבת אחת אחד עשר שדות תעופה במצרים ובסיני וכמו כן את מפקדת הכוחות המצרים בסיני, מה שיצר הלם בקרב מפקדי צבא מצרים. חצי שעה מרגע התקיפה האווירית החלה המתקפה ביבשה כאשר אוגדת טל, המאמץ העיקרי, תקפה את צומת רפיח ופרצה אל עבר אל עריש, שאליה היא הגיעה כבר בשעות הערב המוקדמות של יום הלחימה הראשון. באותן השעות התקדמה אוגדת שרון לעבר אם כתף ויצרה מגע עם מוצבי החוץ של החטיבה המצרית שהגנה על הצומת. התקפת שרון על אם כתף שהתבצעה בליל המלחמה הראשון הפכה לקלאסיקה צבאית בכל הנוגע לתחבולה ולשיתוף פעולה רב חילי, מה שבלט פחות באוגדת טל ואף עלה לה במחיר דמים יקר. המהלך היותר נועז באותה הגזרה בוצע על-ידי חטיבת השריון במילואים של ישכה שדמי, שחדרה ללא קרב ובמהירות בין מערכי האויב שמצפון ומדרום לה אל עומק סיני. לקראת ערב ולאחר שעברה חמישים קילומטר בנתיב הדיונות של ואדי חרידין תפשה החטיבה את צומת ביר לחפן. היערכותה בצומת ניתקה מעורפם את הכוחות המצריים הלוחמים באל עריש ובאם כתף והביאה בהמשך הלילה להשמדת שתי חטיבות העתודה המצריות שנעו לתגבר את אחיותיהן לצרה. נפילת אם כתף ואל עריש פתחה את הדרך לדהירת כוחות צה"ל אל התעלה ואל השמדת רובו של צבא מצרים. כמו בשאר הזירות כך גם הצלחתה של המתקפה בסיני עמדה על חמש סיבות. ראשית, הכנת הכוחות התאפיינה ברמת דרישות גבוהה והלמה כמעט תמיד את מצבי הקרב השונים שהם פגשו. שנית ניתנו בה פקודות פשוטות וברורות, שברוב המקרים בוצעו כלשונן, שלישית בלטו בה יוזמות התקפיות בכל מקום שבו נוצרה הזדמנות לכך, רביעית הפיקוד בכל הרמות התבסס על מודל "הפיקוד לפנים" והדוגמה האישית וחמישית הדרך שבה פיקד האלוף גביש על אוגדותיו, כשהוא מתאם אותן כאשר הוא עצמו נע בצמוד אליהם הן בעזרת מסוק והן בעזרת מפקדות ניידות בעוד שהמפקדה הקבועה בבאר שבע ממשיכה את עבודת המטה הנדרשת לניהול המערכה.
|
|
עוזי נרקיס ומוטה גור לחצו לכיבוש העיר העתיקה
|
|
|
|
|
| איש בצה"ל לא הזכיר את העיר העתיקה כמטרת המלחמה, מה גם שהצבא הונחה שמהלך שכזה מחייב אישור נפרד מטעם הממשלה. אלא שמוטה גור ועוזי נרקיס סברו אחרת ממה שהנחה המטכ"ל. | |
|
|
|
המתקפה בירדן החלה באישור שניתן לפיקוד המרכז ביום הראשון לבצע מחטפים בלטרון ובארמון הנציב שנכבש ע"י צבא ירדן. לאור ההצלחה בדרום והמשך הירי גם על עורף מדינת ישראל, התפתחו המחטפים בשעות הערב של למלחמה להתקפות לכל דבר נגד צבא ירדן. חטיבת הצנחנים במילואים שייעודה בתחילה לסייע בהצנחה באל עריש לאוגדת טל הופנתה לירושלים והמח"ט מוטה גור הונחה לסייע לפיקוד לחבור את מובלעת הר הצופים שהיוותה כאב ראש קבוע בכל מה שקשור לכיבושה האפשרי על-ידי צבא ירדן. למתכננים במטכ"ל ובפיקוד היה ברור שאם חטיבת השריון 60 של צבא ירדן תצליח לעלות לרכס הר הצופים יהיה בכך בכדי למנוע מצה"ל את כיבוש ירושלים המזרחית. איש בצה"ל לא הזכיר את העיר העתיקה כמטרת המלחמה, מה גם שהצבא הונחה שמהלך שכזה מחייב אישור נפרד מטעם הממשלה. אלא שמוטה גור ועוזי נרקיס, הראשון יליד ירושלים והשני טעון בתסכולי כישלונות 1948 עיר העתיקה, סברו אחרת ממה שהנחה המטכ"ל. כבר בנוהל הקרב הנחה נרקיס את מוטה ליצור מצב שבו הוא יפנה את רוב כוחה של החטיבה, שני גדודים, אל עבר מוזיאון רוקפלר בואכה חומת העיר העתיקה בעוד שגדוד אחד בלבד יופנה לכיוון הר הצופים, כשבדרכו ניצבים המערכים המבוצרים של גבעת התחמושת, שייח ג'ארח ובית הספר לשוטרים. בספרו "אחת ירושלים" מעיד נרקיס עצמו על התדריך שנתן למוטה במילים אלה : “הר הצופים בסכנה. משימתך כיבוש שייך ג’ארח ובית הספר לשוטרים כדי להתחבר עם ההר. . . אך זכור את העיר העתיקה. עלייך למשוך ימינה לכיוון רוקפלר כדי שתהיה נכון בכל עת לפרוץ את החומה ולכבוש את העיר העתיקה.” נראה שהסיבה להנחייתו זו של נרקיס, שהביאה לפיצולה של חטיבת הצנחנים לשני מאמצים נפרדים שאינם מסייעים האחד לחברו, נשענה על ההנחה שהתייצבותה בצמוד לעיר העתיקה תקל על שרי הממשלה את ההחלטה לפרוץ לתוכה. לחץ הזמנים והחשש להפסקת אש, שתמנע את מימושה של ההזדמנות ההיסטורית הביא לכך שחטיבת הצנחנים לא המתינה לסיוע שיכולה הייתה להעניק לה חטיבת השריון של אורי בן ארי, שתקפה מצפון לה דרך נבי סמואל ועד לגבעה הצרפתית השולטת על גבעת התחמושת מצפון מזרח. בשעה שתיים בלילה שבין חמישה לשישה ביוני יצאו הצנחנים למשימותיהם העצמאיות. הגדוד שתקף את גבעת התחמושת ספג אבידות כבדות והגיע בשארית כוחותיו עד למרגלות הר הצופים ולא יותר מכך. אחד משני הגדודים שפנו לכיוון חומות העיר העתיקה ספג אבידות כבדות לאחר שעקב חוסר בעזרי מודיעין טעה בניווט ונקלע לדרך שכם המבוצרת במקום לרחוב צאלח א-דין. בסופו של דבר הצליחו חלק מהכוחות להגיע בקשיים רבים אל חומת העיר העתיקה ולהניף את דגל ישראל על מוזיאון רוקפלר. למחרת כבשה החטיבה את רכס אוגוסטה ויקטוריה ורק ביום רביעי התקבל אישור הממשלה לפרוץ אל העיר העתיקה. חטיבת הצנחנים שילמה מחיר כבד ביותר של יותר ממאה הרוגים ו-450 פצועים על כיבושה של ירושלים. מכלל 750 הרוגי המלחמה כולה הייתה זו החטיבה ששילמה את המחיר הכבד ביותר.
|
|
דיין מופיע במפתיע במטכ"ל ומורה לתקוף את הרמה
|
|
|
כיבושה של רמת הגולן היה מבצע בזק שהחל ביום שישי בצהריים והסתיים למחרת בשבת אחה"צ ושנוהל באופן מבריק על-ידי דוד אלעזר (דדו) שהיה אלוף הפיקוד. עד יום חמישי בלילה התנגד שר הביטחון משה דיין למתקפה נגד סוריה בעיקר עקב חששו מהתערבות רוסית, שהידיעות על התממשותה הלכו ורבו ככל שצה"ל הכה יותר ויותר בערבים. אלא שביום שישי לפנות בוקר הופיע דיין לפתע במטכ"ל ונתן משם הוראה ישירה לדדו לתקוף את הרמה מבלי להודיע על כך לראש הממשלה, שבערב הקודם ישב בראש ישיבת הממשלה שהחליטה שלא לתקוף את הסורים. על הסיבות למהפך זה בדעתו של דיין חלוקות הדעות עד היום, אך נראה שהן נמצאות כל הנראה בתחום אישיותו המורכבת של שר הביטחון, ולא בשינוי אסטרטגי כלשהו שחל בשעות שבהן הוא ישן. נדמה שהפרק היותר מרשים בהתקפה זו הייתה הנעת הכוחות לרמת הגולן, שהייתה מימוש מושלם של רעיון הנעת המאמץ העיקרי צה"ל במהירות מזירה לזירה. המקרה הבולט בהקשר זה היא פרשת הנעתה לפיקוד הצפון של חטיבה 8 בפיקודו של מנדלר, שהייתה החטיבה הדרומית ביותר של פיקוד הדרום ופעלה ככוח הטעייה מול כונתיילה שמדרום להר שגיא. כך קרה שהכוח הדרומי ביותר של צה"ל בסיני היה זה שתקף ראשון בצפון רמת הגולן. הדבר לא יכול היה להתרחש אלמלא הייתה קיימת בצה"ל מערכת היסעים ממושמעת ומשומנת היטב, שהניעה את יחידותיו למרחקים גדולים, כאשר במקביל להיסע מתכוננים המפקדים למשימתם הבאה. ההתקפה על הגולן החלה ביום שישי בצהריים ע"י "גולני" וחטיבה 8 והיא הורחבה כאשר הצטרפו אליה לעת ערב חטיבה 37 בפיקודו של אורי רום, שהגיעה משכם וחטיבה 45 בפיקודו של משה בריל, שהגיעה מגשר דמיה שעל הירדן. בשבת לפני הצהריים ולמרות שצה"ל כבש אותה רק ארבע שעות לאחר מכן, הודיע רדיו דמשק על כך שקונייטרה נכבשה, מה שהביא להתמוטטותו הסופית של מערך ההגנה הסורי. חטיבת הצנחנים של דני מט, שהופעלה בליל המלחמה הראשון במבצע מוסק באוגדת שרון באם כתף שבסיני, הופעלה בשבת שוב באותה הצורה וכבשה את דרום רמת הגולן במבצע איגוף אנכי בעזרת מסוקים, שהנחיתו את הכוחות בכפר חרב [חרוב] בפיק ובהמשך מדרום לתל פרס. בשבת בצהריים הצטרפה להתקפה חטיבה 10 בפיקודו של אורי בן ארי, שלחמה קודם לכן ברכס נבי סמואל והגבעה הצרפתית ורמאללה, ואחה"צ היא חברה בתל פארס לחטיבת הצנחנים.
|
|
