הסיפור שמאחורי פרעות "הפרהוד"

פצע ה"פרהוד" שלא הגליד עד היום, הווה רעידת האדמה והאכזבה של היהודים מהתקווה של דו-קיום יהודי ערבי בעירק והוביל להדלקת השלהבת של הציונות המשיחית וחילונית בלבבות הנוער היהודי שהצטרפותו לתנועת המחתרת הציונית שהיוותה את חוד החנית של העלייה ההמונית לישראל בשנים 1951-1950 ולחיסולה של הגלות המבוססת והעתיקה ביותר של יהדות בבל על כנפי נשרים. לצערנו הרב, עדיין יש התעלמות של העיתונות והמוסדות הממשלתיים והציבוריים בישראל מציון זכר הפרהוד וחלליו בתאריך התרחשותו. האם הדבר נעשה כדי לא לקלקל את שמחת החג בישראל? ומדוע עדיין לא רואים מקום בישראל לשלבו עם מאורעות השואה. האם רצח 139 יהודים, שד"ר צבי יהודה יקרא את שמם במעמד קדוש זה על-ידי נציגים של גרמניה הנאצית בעירק ובראשם הציר הגרמני פריץ גרובה, ואלמנטים לאומניים פרו-נצים עירקים ופלשתינים, לא מספיקים לצרף את חללי הפרהוד לחללי השואה? הרי לפי המסורת היהודית "רצח אדם הוא כרצח עולם מלואו". עוד בשנת 1996 כשבקרתי במוזיאון השואה וראיתי שכמה מקהילות צפון אפריקה נכללות בין הקהילות היהודיות שנפגעו מהשואה, כתבתי להנהלת המוזיאון ובקשתי שתכלול את חללי הפרהוד של בגדד בין קורבנות הנאצים במוזיאון. רק לאחרונה העלו יהודים מלוס אנג'לס בקשה לכלול את הפרהוד במוזיאון השואה והנהלת אוניברסיטת מדינת קליפורניה בלוס אנג'לס והמרכז לחקר השואה וזכיות האדם בארה"ב החליטו לעודד מרכזים אחרים לכלול את הפרהוד כחלק אינטגראלי במסגרת חקר השואה.

הפרעות של הפרהוד היו לא רק תוצאה של שנאה וקנאות דתית ומעמדית מצד השלטונות והמוני העם בעירק שהוסתו בידי תעמולה נאצית ולאומנית ערבית אנטי-בריטית ואנטי- יהודית. נראה לנו שהלאומנים הפלשתינים ובראשם חאג' אמין אל-חוסיני ניסו, על-ידי ההסתה לפרהוד, להשתתף בפתרון הסופי של גרמניה הנאצית. העובדה שאל-סבעאוי חילק נשק ותחמושת לפלוגות שלו שסימנו מראש את בתי היהודים וציווה על היהודים שלא לצאת מבתיהם יום לפני הפרהוד, בנוסף לשיתוף הפעולה של אמין אל-חוסיני ואל-גילאני לאחר בריחתם לגרמניה עם הנאצים, מעידים שהפרהוד תוכנן היטב מראש בהדרכת התעמולה הנאצית והסתת הגולים הפלשתינים בעירק. לכן, ניתן לומר שההבדל בין השואה באירופה לבין הפרהוד בעירק נבע לא מתיאוריות גזעניות נאציות בלבד, אלא גם מראיית היהודים בעירק כמיעוט דתי-לאומי בלתי נאמן שהיפר את חוק החסות "הד'מה" המוסלמי ולכן דמם היה מותר למוסלמים. היהודים היו בעיני המוסלמים העירקים והפלשתינים גייס חמישי שתפס עמדות מפתח בחברה ובכלכלה העירקית ושיש לחסלו. מכאן יש לראות בפרהוד, שבו נהרגו 139 יהודים ונפצעו 2,500, חלק בלתי נפרד משואת היהודים באירופה.

סופרים עירקים לאומניים המשיכו זמן רב לאחר העלייה להשמיץ את היהודים שעלו לישראל ולשליח נגדם חצי רעל בספרי המחקר, הפתגמים, המוזיקה והפולקלור, בתארם את היהודים כסמל הפחדנות, העורמה, החמדנות והבגידה. הטיב לעשות מחמד צאדק זלזלה בקובץ הסיפורים העממיים והפתגמים העירקים שלו. בספרו "בגדד פי אל-עשרינאת" אומר המחבר עבאס אל-בג'דאדי, למרות אהדתו ליהודי בגדד, שבין הסיבות לפרהוד היו "לגלוגם של היהודים החוגגים את חזרת יורש העצר בחיילים העירקים המובסים וקריאות הבוז והגנאי של "שלון אנמרד אל-משמש" (איך נמעך הצבא העירקי כמו המשמש הרך), או קראת החיילים העירקים בשם "זרדאלי" (משמש רך ומעוך), ולהשמיע שירי חג ושמחה של אום כלת'ום "אפרח יא אלבי" (שמח לבי) בקול רם בבתי הקולנוע שעל הרחוב הראשי, דבר שהכעיס את החיילים המובסים וגרם להתנפלותם על היהודים. גם ספרו של צדאם חוסיין שגמר לכתוב בשעות האחרונות לפני נפילתה של בגדד בידי הצבא האמריקני "אח'רג' מנהא יא מלעון" (צא ממנה ארור), מגלה את השנאה שרחש ליהודים כשהוא חוזר על אותן סטיגמות אנטי-שמיות שהדביקו הנאצים ליהודים. עוד בשנת 1982 כשהייתי פרופ' אורח באוניברסיטת הלסינקי ורואיינתי ע"י כתב העיתון הראשי של פינלנד "חדשות הלסינקי", הזכרתי את הפרהוד. שגריר עירק בפינלנד שהיה מראשי הבעת' של צדאם חסין, צאלח מהדי עמאש, כתב תשובה באותו עיתון ואמר ש"הפרהוד היה תגמול צודק לבגידתם של יהודי עירק במולדת שהטיבה להם". אולם אחרי בריחתם של המשכילים העירקים, ובעיקר הקומוניסטים והשיעים מבניהם לאחר הצאתו להורג של עבד אל-כרים קאסם (שבט, 1963), נוצרו קהילות שלמות של משכילים עירקים במזרח אירופה ובמערבה. מוסלמים חילוניים אלו נפתחו לתרבות המערבית, דבר שאפשר להם להביט על ההיסטוריה של כיבושי האיסלאם ומעמד אהל אל-ד'מה (בני החסות ) מנקודת רמות ליברלית חדשה. הם סגלו לעצמם את תפקיד האינטלקטואל המבקר והאחראי, המדבר בשם המצפון האנושי שהשתחרר מהקנאות הדתית והסולידאריות השבטית והלאומנית הצרה. במכתבים לידידיהם היהודים בישראל ואף בעיתונים ערביים היוצאים לאור באירופה החלו משכילים עירקים מוסלמים לבקר את החוגים הלאומניים העירקיים שרדפו את היהודים והובילו לפרהוד, ולעלית היהודים לישראל וחיזוקה של המדינה הציונית. כך איבדה עירק את אחד האלמנטים החיוביים והתוססים ברקמת החברה העירקית. הסופר היהודי, שהצית את הדיון בפרהוד והתוצאות השליליות שהמיט על עירק, היה הסופר היהודי סמיר נקאש יליד בגדד. בראיון שלו בעיתון אל-חיאת (27 בנובמבר, 1997) עם המשורר, העיתונאי והמו"ל העירקי ח'אלד אל-מעאלי, הגולה בקלן (קולון) בגרמניה, תחת הכותרת "הערבית היא שפתי, בעירק הייתי יהודי עירקי ובישראל אני עדיין יהודי עירקי", עורר בעיתונות הערבית סדרה של תגובות אוהדות וזועמות גם יחד. התגובות גלשו לעיתונות ערבית אחרת באירופה ובארצות ערב. בתגובתו של המרצה העירקי פרופ' עדנאן אל-רשיד מאוניברסיטת המלך סעוד שבריאד, העיד שהאספסוף העירקי כמעט והרג אותו בפרהוד כשעמד ברחוב בשל בגדיו הנקיים שהחשידו אותו כיהודי. סופר עירקי אחר עדנאן נור אל-דין והבה הגולה העירקי לדנמרק, תאר בצבעים ריאליסטיים מחרידים את מאורעות הפרהוד ואיך הרגו ידידיו ושכיניו של היהודי שלמד איתם בבית ספר, את אביו ואנסו את אחותו בפרהוד. עדותו של והבה עושה רושם שאינה מבוססת אל דמיון מאברי פרוע אלא על הזיכרון הקול של המוסלמים בבגדד ומשוחזר מהשיחות, שהחליפו המוסלמים שהשתתפו בפרעות או מעדי ראייה מוסלמים. הסופר והמשורר העירקי חמזה אל-חסן הגולה בנרביגיה, מעיד, שהרבה מוסלמים שגזלו את פיקדונות הכסף והזהב, שהפקידו היהודים אצל שכיניהם המוסלמים מחשש לפרעות. עירקים מוסלמים יצרו קשר עם מרכז מורשת יהדות בבל. כך חסין אל-חלי הגולה בקנדה, והוא סיפר, שסבתו נהגה לומר בעת שפקד את עירק משבר או אסון כי סו נקמת היהודים בשל הפרהוד. סופר אחר מעיד כי משפתו גירשה מעל פניה קרוב משפחה שהיה חייל והתרברב ברצח היהודים. אחדים ספרו על החסות שפרסו על היהודים בפרהוד. ד"ר עלי אל-ת'ויני כותב לאחר פטירתו של סמיר נקאש, שהמוסלמים של עירק גילו את השקר על אנשי הדת והמדינאים בעירק - ואת העובדה שנטו להאשים את היהודים, שהיו בעצם האלמנט החיובי, בכל האסונות של הערבים. הוא מסיים בתקווה, שהעירקים יפצו את היהודים של רכושם ועל הזוועות של הפרהוד ויתנצלו על כל העוול שנגרם להם, כל זאת בתקווה שיהודי עירק יחזרו אל מולדתם וכך יוכלו הערבים להתרכז בבעיית פלשתין ולהקל את הלחץ עליהם ולהחזירה לערבים.

על התלאות והאימה של הפרעות כתבתי שיר מיוחד:

לחשה לי אימי: רודפים אותנו בעירק

כמכבר הימים!

וצר לנו כאן,

עד מתי נבליג לגויים?

לכן בוא, נעזוב, כבר אנו עולים!

כשהגענו לשדה התעופה,

לעלות על כנפי נשרים,

אמרה לי אימי: אל תתעצב אל לבך בני!

מי שלא חפץ בך, אל תחפוץ בו,

ומי שכורה לך בור,

הזהר ממנו, אין עוד אמון בו,

וכך עזבנו ועלינו.

לפני שהלכה לעולמה,

לחשה לי אימי בלב שבור:

אני מתגעגעת לעירק,

למשב הרוח של החדקל,

המלחשש אהבים לכפות התמרים,

אני מתגעגעת לבושם אדמתה,

לסוכות הענפים.

והיה אם תבקר בעירק,

בבוא הימים,

נשק את מזוזות בתינו

ואת שערי קברי הנביאים!

שאל בשלום שכנינו וידידינו,

ושכח את מה שעוללו לנו הערבים!

בחלומי הלילה, בקרה אותי אימי,

ולחשה בתוכחה:

"עוד לא ביקרת בעירק, בני?

עוד לא נישקת את המזוזות?

ומה עם קברי הנביאים והצדיקים?

אמרתי מצטדק:

אימא! אני גם מתגעגע לשם!

אבל מה נשאר לנו בעירק?

הרי החריבו לנו את הכל?

לא חסו על בתים ולא על קברי הנביאים!

בכל צעד ושעל כורים יום- יום קברים!

וכבימי פרעה והמונגולים,

הרי בפרת ובחדקל,

זורמים דמעות ודמים!

התורן נשבר ונקרעו המפרשים,

הו, איך לשם חוזרים?

אימא, הם כעת על נהרות בבל

בוכים ומקוננים,

אין להם מי שישיר להם משירי ציון!

אין עוד כינורות על ערבים

הרי לקחנו אותם אתנו לציון!

מדוע אבקר בבבל השדודה?

הרי שם משספים מוסלמים את גרונם של מוסלמים?

אז מה יעשו לנו אנו היהודים?

אימא! את מי אבקר?

ומדוע אבקר?

הרי אנו יהודים!

והם ערבים!