אם לשפוט על-פי סקרי דעת הקהל מאז פרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד ברור לחלוטין כי גורלה של ממשלת אולמרט נחרץ. רוב מכריע של הציבור משוכנע שעל אהוד אולמרט להתפטר ולפנות את כסאו לטוב ממנו. רוב הציבור גם מאמין כי אילו התקיימו בחירות עכשיו, הייתה קדימה צונחת עד לתוצאה חד-ספרתית ואילו "הליכוד" היה מרכיב את הממשלה הבאה. זה מה שרוצה הציבור, אבל לא זה מה שרוצה הכנסת שרוב חבריה ממאנים להתרגל לרעיון שייאלצו, על-פי רצון העם, להיפרד מכורסאותיהם החמימות והנוחות ולמצוא לעצמם פרנסה חדשה. במקרה הזה ניתן לומר כי תאוות אחורי הנבחרים גוברת על משאלת הלב של הבוחר.
בסיטואציה העגומה שבה נתונה ישראל נוכח אישיותו הלא-אהובה של האדם העומד בראשה, קיימת נקודת אור אחת בוהקת המשולבת באלמנט שנקרא "צחוק הגורל": אהוד אולמרט, מי שהתריע אך לפני שנים אחדות כי "שמעון פרס יחלק את ירושלים", הוא האיש הממליץ עתה על שמעון פרס כמועמד לתפקיד נשיא המדינה.
מה הסיבה האמיתית להחלטתו של אולמרט לבחור בפרס קשה לדעת. יש הטוענים כי אולמרט מעריך שפרס יהיה מועמד-פשרה להחליפו אם המסקנות הסופיות של ועדת וינוגרד יחייבו אותו להתפטר, ולכן הוא מבקש "לנטרל" את "האיום" הצפוי. ומשרת הנשיא היא דרך בהחלט מכובדת ל"ניטרול" מי שמאיים על הכתר. אם נכונה הערכה זו אם לא - את זאת יודע רק ראש הממשלה. אבל דבר אחד כנראה שאולמרט אינו יודע והוא - מי זה, באמת, שמעון פרס.
אישית אין בעיני כל חשיבות לשאלה מי יכהן בתפקיד נשיא ישראל, אך אשמח מאד אם, לשם שינוי, יהיה זה דווקא שמעון פרס שיבחר לכהונה הרמה. בסופו של יום, אני משוכנע כי הנשיא פרס ומעשיו, אחרי בחירתו, יהיו אלה שייסרו את אולמרט לא רק בשוטים אלא בשוטים ובעקרבים.
מבחינה תדמיתית פרס יהיה נשיא טוב לישראל. שועי העולם ומנהיגיו מכבדים את זקן השבט הישראלי. הם ישמחו לארח אותו ולשמוע את דעתו בעניינים של שלום עולמי וזכויות העם הפלשתיני. גם התקשורת העולמית, שאינה מן האוהדות הגדולות של ישראל, תשמח לראיין את הוגה הדעות פרס שכבר ראה דבר או שניים, שכבר עשה דבר או שניים בחייו. אבל כיוון שפרס הוא פרס הוא לא יהפוך את עורו. פרס לא ייצג את מדינת ישראל. הוא ייצג את עצמו ואת עמדותיו. ומה לעשות - לא בכל תחום עמדותיו האישיות תואמות את עמדתה של ישראל הרשמית. התוצאה ברורה: פרס ידאג להגדיל מאד את תקציב הנסיעות לחו"ל של משכן הנשיא. אולי אפילו ידרוש שיעמידו לרשותו מטוס מנהלים מרווח שייקרא "חיל האוויר 1", ויהפוך להיות "ראש ממשלה חלופי-עולמי".
ואולמרט? אולמרט יוכל לקרוא יום-יום בתקשורת העולמית מה חושב פרס שצריך לעשות בכל דבר ועניין. פרס יביע את דעתו, למשל, בעד הפסקת מדיניות החיסולים הממוקדים; הוא יבהיר לעולם, רק כדוגמה, עד כמה חשוב להעניק לפלשתינים מולדת משלהם ולהכיר בתביעתם לזכות השיבה בישראל. הוא יסביר מעל כל במה, במידה רבה של היגיון משולב בסערת רגשות, שישראל חייבת להתנתק בדחיפות הגדולה ביותר מן השטחים שכבשה ב-1967 אם אינה רוצה לעמוד בפני "שואה דמוגרפית". הוא יוכל לדאוג לכך שידידיו העשירים, שתרמו לו מיליונים בקמפיינים שונים, יתרמו מיליונים נוספים לקרן "מחשב לכל ילד ערבי" על שמו של יאסר ערפאת נוחו עדן. הוא יטוס לכל מקום על פני הגלובוס בו מתרחשים אירועי השמדת עם ויסביר מ"השטח" מדוע ישראל חייבת לחסל מייד את מערכת המחסומים והמגבלות שהטילה על תושבי איו"ש כדי לאפשר לעם הפלשתיני הנדכא לחיות בעולם שכולו טוב, ולא תחת המגף הישראלי הרומס; סביר להניח, במידה רבה של ודאות, כי פרס ייסע לסין ולהודו ויצהיר שם הצהרות רמות על הצורך בשיתוף פעולה בתחום ההיי-טק כדי ש"המוח היהודי" יוביל את העולם אל מחוזות של חזון ורווחה אינסופית.
בקיצור: אולמרט שבשום פנים ואופן אינו מוכן לשלם על חטאיו-מחדליו ימשיך למלא את כיסאו הנחשק של ראש הממשלה, ואילו מעשיו והצהרותיו של פרס החתרן יהיו העונש האולטימטיבי של אולמרט. עונש שאין לו קץ. עונש מענה עד אחרית הימים. עונש שממנו יוכל להשתחרר רק אם וכאשר, על-פי החלטת בורא עולם, ייקרא פרס לישיבת התייעצות של מעלה וייאסף אל אבותיו.
