בניסיון להשיב על השאלה "מה עובר עלינו" נתבונן במסר המרכזי של פרשת השבוע, מסר הנתון בשמה של הפרשה, ונקביל אותו למסר של ההפטרה. לפני כן עלינו להסביר כי השאלה שבכותרת מתייחסת לתחושה הכללית של אובדן דרך מצד אחד ושל דהירה אל פי פחת מן הצד שני. לתחושה שאנחנו חיים כאן על זמן שאול, כי (כך טוענים, בשקר יש לומר) אין פתרון צבאי לטרור המתגבר וגם (וזו האמת) אין לנו מענה הולם לאיומים המתגבשים במדינות קרובות ולא כל כך קרובות אלינו. נוסיף לכך את התחושה הכללית הרווחת בציבור ש'אין דין ואין דיין' ו'כל דאלים גְּבַר' ונקבל את המניע לשאלה שבכותרת.
ועוד הקדמה קטנה: ההתבוננות השבועית שלנו במסרים האקטואליים שבפרשת השבוע, לימדה אותנו שלא להתפס למראה החיצוני והגלוי של הדברים, אלא לחפש את המניעים הנסתרים; מניעים נפשיים, רוחניים, חברתיים וכו', לכל תופעה שרואים.
כידוע, כל מה שהתורה מספרת לנו מהווה הוראה עכשווית עבורנו. זה לא חדש, וגם את האקטואליה בפרשת המרגלים דרשו כבר רבים וטובים, כולל בסידרת רשימות זו. הפעם נתבונן בהגדרת המשימה שקיבלו המרגלים, בשני המחזורים, בפרשה ובהפטרה, ואולי כך נצליח להבין את שורש הכשלון בניסיון הראשון ואת ההצלחה בניסיון השני.
פרשת השבוע (במדבר יג) פותחת כך: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. כאן המשימה מוגדרת באופן כללי: וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בתדריך לקראת היציאה, משה מפרט יותר: [יז] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. [יח] וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. [יט] וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. [כ] וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.
משה שולח את המרגלים לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; כידוע, כנען זה משורש כ.נ.ע. שעניינו כניעה או הכנעה. הכנעני היה אחד משבעה עמים שחיו בארץ ישראל. הארץ כולה נקראה על שמו, אֶרֶץ כְּנָעַן, כי כדי לשרוד בארץ חייבים לחיות בתודעה של הכנעה כלפי הבורא יתברך, בורא העולם ומנהיגו,
ועמדנו על כך לפני כארבע שנים.
איך הספור הזה מתקשר אלינו כאן ועכשיו, מעבר לשאלת המאיסה בארץ חמדה, כן או לא? ובכן שבעת עמי כנען הם נגד שבע המדות בנפש האדם. המרגלים קיבלו משימה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן, ארץ שבעה עמים, שבע תכונות נפש כלליות. בפנימיות זה אומר שנתבקשו למצוא דרכים להכנעת שבע מדות הנפש להוראות התורה, ולהפוך אותן לקדושה. מצד עצמן, המדות הן נטיות הטבועות בנפש האדם ומגמתן הטבעית היא מציאת סיפוקים כאן ועכשיו.
באופן כללי, האדם די דומה לבעלי חיים. כידוע, מהאדם מצפים שיתעלה מעל נטיותיו הטבעיות-בהמיות. הוא אמור להתחשב בזולת ואף לסייע לו לפעמים, והוא מסוגל לעשות זאת, מה שאי אפשר לומר על פרות או סוסים, למשל.
מהיהודי מצפים ליותר מזה; מיהודי מצפים שיהפוך את מדותיו הטבעיות-בהמיות לקדושה. ואיך ניתן לעשות זאת? ובכן שתי המדות הראשונות בנפש, חסד וגבורה, הן הקובעות את הכיוון ואת המגמה של כל היתר. פנימיות החסד היא אהבה ופנימיות הגבורה היא יִרְאָה. כאשר יהודי מגיע לשלב בו מדת החסד-אהבה שלו מתבטאת ב-וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ו, ה) וב-וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), ומדת הגבורה-יראה שלו מתבטאת ב-וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ (ויקרא יט, לב), והוא מקיים ביומיום שלו את הציווי: אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבִשְׁמוֹ, תִּשָּׁבֵעַ (דברים ו, יג), אזי, באופן טבעי, גם כל יתר תכונות נפשו יהיו מכוונים לעבודת ה' בקדושה.
מדרגה זו היא מדרגה של צדיקים ואת הדרך להגיע אליה נתבקשו המרגלים למצוא. הם לא הצליחו, כידוע, וטענו כי מכיוון שכך, מכיוון שלא כולם יכולים להגיע למדרגת צדיקים, לא ניתן לרשת את הארץ ומוטב להשאר במדבר. לפחות עד שיתקיימו דברי הנביא (ישעיהו פרק ס'): [כא] וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר.
