הרבה עבר על הרדיו הישראלי עד כינוס הרדיו הראשון שהיה השבוע. שדרים, ואנשי רדיו הגיעו אל הכינוס הראשון מסוגו, שאיפשר לעמיתי השידור השונים להחליף ביניהם חוויות ולחלוק מן הניסיון. ותיקים לצד צעירים, כאשר שכבת הגיל הייתה מבוגרת, לרוב - מגיל 30 פלוס.
הפנים של אלו שביום-יום נמצאות מאחורי המיקרופונים נחשפו לעין כל, כאשר על דש הבגד של כל אחד הופיע שמו ושם כלי התקשורת אליו הוא משתייך. כינוס מוצלח, כאשר הבולטת בו הייתה בעיקר גלי צה"ל, שעשתה לעצמה יחסי ציבור טובים, והפאנל שעסק ברשימת הפלייליסט זכה לאחוזי האזנה (וצפייה) הגבוהים ביותר.
האווירה הייתה טובה. לא כל יום זוכים להיפגש עם עמיתים למקצוע ולדסקס. שידורים חיים ואולפנים שקופים מהכינוס הכי מדובר השבוע, תרתי משמע. רבים מהם כאלו שסקאלת התדרים שלהם נעה בין 88 אף-אם לגלגל"צ. כשמדברים על אופציה לסגירת 88 הם נזעקים, אבל כשמגיעים לפריפריה התרבותית של רשת א', רשת מורשת, כל המוזיקה ורק"ע הם מדוממים משום מה את המיקרופונים.
והרי החדשות אם בדיבורים עסקינן, אחד הפאנלים היותר מרתקים עסק בשפת הרדיו. אורי אורבך מגל"צ אמר שלמעט הדיקציה הדן-כנרית של קול ישראל, העברית של שאר התוכניות ברדיו היא העברית של מגיש התוכנית, עברית אישית ולאו דווקא עברית נחותה. שפת החדשות של קול ישראל היא השפה שלא השתנתה. למרות השינוי הדרמטי שחל בשפת שאר התחנות נשאר המבצר על ההר, שאחרי ה"פיפסים" אומר לכולם: עיצרו הכל, עיברו לדום והרי החדשות.
חגי סגל מערוץ שבע אמר ששפת החדשות היא בכלל שפה פוליטית, וכל עורך חדשות הכפיף את השפה לאג'נדה שלו. רוצים דוגמאות? גם אלו נמצאות באמתחתו: אמרו יציאה מלבנון במקום נסיגה מלבנון, כדי לעדן ולהפוך את זה כמו יציאה הביתה לחופשה, אומרים קסאם נחת בשדרות כאילו מדובר באיזשהו פיתוח של נאס"א ולא אומרים שהפלשתינים ירו אותו מרצועת עזה כדי שיתפוצץ ויהרוג אנשים. "אני לא מבקש שעורכי החדשות ישתמשו במינוח ימני ויקראו להסכם אוסלו על-שם שפך הדם הרב שגרם, אלא שישתמשו במינוח אוביקטיבי. במקום לקרוא לו בשם 'תהליך השלום' היו צריכים פשוט לומר באופן מאוזן: 'התהליך המדיני'."
אורבך הוסיף לו גם את "שבת שלום" היהודית שהפכה ל"סוף שבוע נעים". הנזק התרבותי מהמינוחים הללו הוא נזק עם משמעות מצטברת, הטעים, וגם לו היו דוגמאות: אומרים "המתת חסד" במקום "רצח מתוך רחמים" או "חיסול חולה סופני". במקום לומר "מחבל חוסל" אומרים "פעיל תנזים נהרג", כאילו הוא איזשהו פעיל שלום שמעביר חוגים במקרמה. היום כל מבוקש הופך למבוקש בכיר ובכפר ערבי תמיד יש את נכבדי הכפר. היום השאלה היא כבר לא האם אתה אוביקטיבי, אלא לטובת מי אתה אוביקטיבי...
כלי יוצר מציאות יוסי אליטוב מהרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו אמר: אצלנו החרדים מאמינים כי תפקיד תקשורת אינו לשקף מציאות אלא ליצור מציאות, משום שבכוחה של מילה ליצור. העיקר זה המהות של התוכן ופחות השפה. קיים אצל חלק מהאנשים געגוע למילים ולשפה של פעם והם תמיד יכולים להחליף לרדיו אחר, כמו שהם יכולים להחליף בית מדרש אחר. אני רואה טרחנות במסמך נקדי [איך צריך לדבר בשידורי רשות השידור].
זיו יונתן, מנהל לימודי הרדיו ב"כותרת" אוניברסיטת ת"א, הציג גישה שונה בתכלית: "אני לא יודע על השפה כלום, אך אני מוקרן ממנה כמו שאני מוקרן מאימא שלי. ובשפה שלי יש גם שילוב של מילים לועזיות, ואני חי בזכות הקלקול בעברית".
מרי"ש לשונית לרי"ש גרונית פרופ' רפאל ניר מהמכללה האקדמית בנתניה הסביר כי לא מעט חידושי לשון נקלטו בשפה העברית הודות לכתוביות, וחלקן אף נוצרו על-ידי שדרים. כך למשל המילה "להיט" מבוססת על המילה האנגלית HIT, הומצאה בשנות ה-60 על-ידי רבקה מיכאלי, שדרנית בקול ישראל, ואומצה על-ידי האקדמיה ללשון עברית. גם המילים מרקע, מכמונת ועוד. מנגד, יש מילים שנפלטו כמו יחדה ונגדה כתחליף לקואליציה ואופוזיציה, מרשתת כתחליף לאינטרנט וצמום במקום קומפקטי. מילה שמתחילה להתקבל היא דוּחַ במקום דוֹ"ח, כנראה מרוב שאנחנו משופעים בדוחות. פרופ' ניר צידד בהכוונה בלשון, "בצורה מאוזנת, ולא קיצונית מדי. אבל את תרבות השדרים לשיסוע הדוברים צריך להגביל".
היועצת הלשונית של רשות השידור, רות אלמגור-רמון, אמרה כי בניגוד למה שחושבים העברית דווקא מעניינת את הציבור, שאינו מסתפק רק בלשאול "איך לומר", אלא גם מבקש מקורות אותם אני נותנת בתמצית. לפעמים מעירים, ולא תמיד מעירים נכון. אנחנו נותני שירות וצריכים לדבר ברור. קצב הדיבור הולך ועולה. השפה התבגרה והתפתחה והשפה בספרות ובעיתונות הפכה להיות השפה המדוברת. הרדיו המעונב והמכופתר הפך לעירוב בין שדרים לקריינים פלוס אילתור, לרב-ממדיות. אם מחר יחליטו להוריד מהחדשות בקול ישראל את הרֵי"ש הלשונית ולהפוך אותה לגרונית כמו שמדברים ברחוב לציבור יהיה קשה לקבל את זה. דידי הררי מרדיו ללא הפסקה השיב לה מייד: "אבל בסוף יתרגלו". הררי שידר בעברו ברשת ג' של קול ישראל, ובחר להפסיק להשתמש ברי"ש גרונית "כי לא ככה מדברים, וזה מה שמקובל". הוא אמר כי ככה מדברים רק בקול ישראל, ואפילו בחדשות גלי צה"ל וחדשות 10 מדברים כבר אחרת, ואין לו טענות על איש, אך אם הוא עצמו היה מדבר בשפת קול ישראל זה היה מעיק.
דידי לא הסכים להתנצל על שפת הרחוב בה הוא נוקט, אך אמר כי הוא מתנגד לעברית עם שגיאות. באשר לדיבור המהיר שלו השיב כי זה הקצב, והשפה הקצבית, "ומי שקשה לו - יש כפתור ושיחליף תחנה".
שפת רחוב - תעביר תחנה לדידו של אורבך, אלו שמתלוננים על שפת הרחוב ברדיו בעצם מתלוננים על זה כי זה בדרך כלל לא הרחוב שלהם. אי אפשר לתקן אנשים על כל מילה שהם אומרים. עיתונאי צריך לשים לב לא להשתמש במינוחים של דובר צה"ל, המשטרה ושאר הגופים. כתב צריך לסנן את השפה ולא להשתמש במילים כמו "מפגע", "אמל"ח" וכדומה.
האמירות של דידי הררי הקפיצו לאורי אורבך את הפיוזים: "הדיון אינו מה המאזין רוצה, אלא מה אני צריך לאשר. שדר לא צריך לאבד פיוז. אני נוסע באוטו עם ילדים. אל תגיד לי: לא מוצא חן בעיניך - יש כפתור - תחליף תחנה, יש לך בלם - תעצור, יש'ך חלון - תעיף ת'ילדים".
