אפוא שהוא, לאורך התהליך הביוכימי המחזורי והמתמיד בן מיליוני השנים, נפרם ברצף האבולוציוני, משהו מהותי ברציפות הגנים בתאי המין של מי מהפרימאטים הקדמונים. אולי גרם לזה אותו האירוע הטראומתי, שהביא להכחדת הדינוזאורים? אולי אירוע אחר שקטע את התהליך, הביוכימי, הפר את האיזון "הקדוש", ויצר ודאי אחריו, רצף של מוטאציות גנטיות, שרובם המכריע שימש מן הסתם, כמזון בתהליך הברירה הטבעית.
ואולם מוטאציה מסוימת התפתחה לפרימאט שנוצר בו החוש, הספק מולד ספק נלמד, לראות את עצמו בראיה תבונתית. החוש הזה, ככל הנראה, פיתח ברבות הדורות, פרימאטים שבצד פחד שרידות תודעתי עצום, ייצר צורך נפשי מובנה בהשתייכות, ופיתח שנאה ואכזריות קניבלית כלפי בני אותו המין או מינים דומים שהיו בסביבה.
הייצור הזה, שהאימה פיתחה בו את התכונה שהוא כינה ברבות הדורות "התבונה", ביחד עם תשוקת ההשתייכות או הגזענות, השנאה והאכזריות, למד מחד לנצל לתועלתו המיידית, את בני מינו הן כמזון בהישג קל ומיידי, והן כמקור ליצירת מזון, וע"י זה גרם למה שניתן לכנות "ברירה מלאכותית" או ברירה "טבעית מואצת"... גרם להשמדה טוטאלית של מינים דומים וחורגים, והביא בסיכומו של ההליך המתמשך להיווצרות "האדם הנבון" שנראה במראהו ביכולותיו התבונתיים, לכולנו היום, כייצור שקפץ קפיצה נחשונית ולא נורמאלית, בתהליך האבולוציוני ההדרגתי, המתמשך, הנורמאלי.
המין ששרד, המשיך להתקיים בזכותה של אותה התבונה שגרמה לו לפתח סוגי תרבות כדי לשמר את ההשתייכות ואת נכונות ההקרבה העצמית למענה, ובזכות הסקרנות והנכונות לנטוש ולנדוד לטריטוריות אחרות ריקות מבני מינו ובלתי מוכרות. להתקיים שם ולהתרבות באין מפריע בתחילה, בהעדר אויבים טבעיים.
בשלב מסוים נגמרות הטריטוריות הריקות המאפשרות קיום והתרבות סבירים, ומאז מתפתחים מאבקים אכזריים על אותן הטריטוריות שגורמים לשעבוד ניצול והשמדה באמצעים משתכללים. אחד האמצעים היא יצירת תרבות שמסוגלת לסחוף תחת כנפיה יותר ויותר פרטים שנכונים להקריב את עצמם למען הנצחת קיומם המזערי, בהיסט נרכש מגלומני, להנצחת עמם ותרבותם.
בימינו אלה, אנו מזהים לפחות שתי תרבויות שההתנגשות ביניהן כבר מתרחשת. תרבות אחת שהשכילה להטמיעה בפרטים את תשוקת ההשתייכות לעם על פני ההשתייכות המשפחתית . ולכן כקבוצה חברתית תרבותית כוללת היא הרבה יותר מלוכדת יוזמת וזריזה וממוקדת, להתאים את עצמה למצבים חדשים. תרבות שנייה, שמטפחת את השיוך המשפחתי השבטי, שלרב הוא הרבה יותר קטן מספרית ובעל ראייה יותר צרה, שאיפות יותר מצומצמות והרבה פחות נכונות לסיכונים...
אחד ממשקי החיכוך בין התרבויות האלה התהווה ומתקיים כאן במזה"ת, לאורך כמעט כל המאה הקודמת ועד לימינו אלה כאשר נקודת הלהט הבוערת הנוכחית היא שדרות ישובי העוטף ורצועת עזה עצמה.
בטווח ההיסטורי הקצר ("מאה וקצת שנות בדידות") ברור, לפי כל סקלת מדידה, איזו מהתרבויות יוזמת וגוברת ואיזו מגיבה ומשתרכת. השאלה הגדולה היא כמובן העתיד הסמוי: האם התהליך ימשיך כטבעי, ויתקיים לו, לא משנה באיזה פעולה ינהגו מנהיגנו, שבפועל, מעשיהם הם לרב מעשי הגבה ובחירה מאונס, של חלופה רעה, מתוך מספר חלופות קצרות טווח וגרועות. או שמא ביכולתם ליזום ולפתוח בתהליך, שביכולתו לכוון ולנתב את התהליך הטבעי.
הניסיון ההיסטורי האנושי הכתוב הקצר, בן חמשת אלפי שנה בס"ה, מלמד אותנו, שאולי חמישה אחוז ממנהיגי האנושות היו בעלי רצון ויכולת לנתב. והרבה פחות מאחוז בודד התמזל מזלם להשתלב "בתהליך הטבעי" ולהשפיע באמת. ואלה נכרתו בתודעה ההיסטורית האנושית לדורות הרבה מעבר לתקופות שבהם חיו ופעלו.
המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאין הרבה מה לצפות ולקוות ממנהיגות פוליטית בעת כזאת או אחרת, וכל מה שתעשה או לא תעשה, בעיקר כשזה נעשה ברמת ההגבה לאירועים הזמניים, ישפיע אך במעט על התהליך עצמו.
אשר על כן, מנהיגים וממשלות סטנדרטיים לא צריכים לחשוש יותר מדי מההשלכות של החלטותיהם, מעשיהם או מחדליהם. ועליהם להצטמצם למחויבותם המיידית ולתת את המענים הטובים ביותר שביכולתם לתת לאירועים המתרחשים בזמנם.
ובהשלכה לאירועים בעוטף עזה ובשדרות, חובת הממשלה להעניק מיגון סביר ופיצוי כספי מיידי לכל מי שנמצא תחת האיום, גם אם בפועל בראיית העל הסכנה היא הרבה יותר פסיכולוגית ממעשית. ואכן הסכנה הנוכחית באזור העימות הזה היא קודם כל פסיכולוגית ומוראלית והרבה הרבה פחות סכנה קיומית אמיתית.
השלטון המרכזי חייב לכן לפעול לספק ביטחון, ע"י מיגון נאות, ומענה פסיכולוגי ע"י תמיכה כלכלית מאסיבית ותמיכה רוחנית ע"י המשך ואף העצמת הכיסוי התקשורתי והשיח החברתי סביב האזור הנשחק הזה. במקביל אין לחשוש ממכות ומתגובות וגביית מחיר כואב, מהצד השני מהאויב שנגזר עלינו לחיות בשכנות לו ובתוכו, זה בהחלט חלק משורת המענים הפסיכולוגים, הנדרשים כלפי פנים, הגם שעובדתית האפקט שלהם בהשפעה ובשינוי האויב יהיה קטן.
אם נגזר עלינו לעבור תקופת התשה ושחיקה, מוטב לנו פסיכולוגית לעצמנו, וטקטית מול יריבינו, לנצח ע"י כך שהשחיקה וההתשה שלהם תהיה יותר קשה וכואבת משלנו. כי אם כל הלבטים המוסריים והערכיים, ברמת התהליך "הביולוגי" ארוך הטווח, זה מסייע לנו לשרוד...
עוד עלינו לזכור, שהיום בשדרות, נקבע תג המחיר שממנו תיגזר עצמת תגובתנו מחר, כאשר אזור החיכוך הפעיל יתרחב, והירי יתפשט לערים וישובים נוספים ויגיע אף ללב הטריטוריה שקבענו לעצמנו לצורך שרידותנו כתרבות וכעם.
ומעבר לכך לא נותר לנו אלא להתפלל, שהמנהיגות הנוכחית שלנו, תשכיל גם ליצור במקביל תהליך הדברות ומו"מ מדיני שיוכל אולי, ברגע מתאים בעתיד להמשיך את האפקט המצטבר של השחיקה וההתשה ולתרגמו להסדר שיביא לשווי משקל ולשקט על פני תקופה, שתאפשר אולי גם שינוי כוון פסיכולוגי, ועמו התחדשות כלכלית, שיביאו להסדר ונורמאליות סבירים על פני תקופה זמן, שבסופה אולי גם יוצר ויתרחב נתק בין הציבור האזרחי הפלשתיני לבין הקבוצות המיליטנטיות המתקיימות בתוכו.