לפרופסור אמנון רובינשטיין טור שבועי ב"מוסף שבת" של מעריב, ובו הוא כותב את דעתו בענייני דיומא. אינני יודע האם בכך הוא נעשה "עיתונאי", והאם הוא חבר באגודת העיתונאים, אך לדעתי אין ספק בכך שהכללים הבסיסיים של האתיקה העיתונאית חלים גם על כותבי מאמרים כמוהו. ואפילו יאמר מי כי אין הדבר כך, וכי בכתבו מאמר הוא פטור מאותם כללים - ברור כי העיתון עצמו מחויב בהם.
אילו כתב רובינשטיין כי פלוני שלח ידו בכספים לא-לו ומעל בהם, היה על העורך לדרוש כי, לכל הפחות, תינתן לאותו פלוני זכות התגובה. זוהי הגינות בסיסית, ללא ספק. כך גם כאשר על הכותב מוטלת החובה לגלות "גילוי נאות", כי לו-עצמו מעורבות אישית בנושא הכתבה או המאמר. קוראיו של עיתון הגון סמוכים ובטוחים, כי העיתון וכותביו יקפידו על כללים חשובים אלה, ששמירתם היא תנאי לאמינות העיתון.
במאמרו "משבר משפטי", בגליון השבת האחרון (8.6.07), כותב רובינשטיין על בעיות הקשורות למינוי השופטים בישראל ועל הבעיה של ביטול חוקים ע"י בית המשפט. בעיה זו התעוררה לאחרונה ביתר חריפות, לנוכח תוצאותיהם המצטברות של שני חוקי-יסוד (חוק היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו וחוק היסוד בדבר חופש העיסוק), שרובינשטיין טוען כי הוא היה יוזמם (לא אתווכח כאן עם קביעתו זו).
בתוך כך מספר רובינשטיין לקוראים על "ועדת זמיר, שעסקה במינוי שופטים", כלשונו, ומשום-מה אינו מציין כי אותה ועדה הוקמה ע"י הוועדה לבחירת שופטים, מקרב חבריה, לקביעת סדרי פעולתה, ולא כוועדה עצמאית שהוקמה כדי לאכוף "מבחוץ" על הוועדה לבחירת שופטים סדרי עבודה - דבר שלדעתי התבקש, חרף קביעת החוק כי הוועדה עצמה קובעת את סדרי פעולתה. הרי לא היתה זו שאלה טכנית בלבד, האם הוועדה תשב בשעות הבוקר או גם בערב, במליאת חבריה או בוועדות משנה, או האם בראיונות ישאלו את המועמדים שאלות משפטיות בלבד או גם שאלות בעניינים ערכיים. השאלה היתה ערכית מאין כמוה, כפי שרובינשטיין עצמו כותב באותו מאמר: מאחר שאותם חוקי-יסוד הקנו לבית המשפט, לפחות במשתמע, את הכוח לבטל חוקים, "היה צורך להתאים את הרכב בית המשפט למטרה זו, שכן מדובר בשיפוט ערכי של חוקי הכנסת ובמהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
רובינשטיין אינו רואה, אף לא בדיעבד, שום פסול ביומרה להשיג מטרה כה חשובה וערכית, ולקביעת ממצאים ומסקנות כה חשובים וגורליים, בדרך של מינוי ועדה פנימית ע"י חברי הוועדה לבחירת שופטים, במקום לקיים דיון ציבורי מכריע על כך במוקדי הדיון החשובים: באקדמיה, בעיתונות ובעיקר בכנסת. ומה לנו כי נלין, כאשר בית המשפט העליון עצמו אינו נרתע מלייחס לעצמו סמכות לקבוע קביעות ערכיות חשובות, שהסמכות לקבען אינה בידיו אלא בידי המחוקק, כלומר הכנסת?
רובינשטיין ממשיך במתן שבחים לאותה "ועדת זמיר". הוא כותב כי היא דחתה "בצדק" רעיון א', אך קיבלה רעיון ב' (אף זאת "בצדק", על-פי המשתמע מהדברים). ואותה ועדת זמיר כתבה את דברי הסיכום שלה "בלשונה הזהירה", כניסוחו. רובינשטיין, המשבח את המלצתה של "ועדת זמיר" ליישם את "עיקרון השיקוף" במינוי שופטים, מביע צערו על שאותו עיקרון טרם יושם כראוי במינויים לבית המשפט העליון.
הקורא רואה בעיני רוחו את הטקס לחלוקת פרס ישראל לוועדות שהצטיינו בפעולתן, ובפרס הראשון זכתה "ועדת זמיר". על הבמה עומד שר החינוך והתרבות, ואולי לימים גם נשיא המדינה, פרופסור אמנון רובינשטיין, שאליו מתקרבים שלושת חברי "ועדת זמיר" כדי לקבל מידיו את תעודות ההוקרה ואולי גם את מעטפות השיקים.
אך אבוי, לא שלושה מתקרבים אלא רק שניים. חבר השופטים הנרגש מתלחש והמבוכה בו ניכרת לעין, ולאחר דקות אחדות של התרוצצות מודיע המנחה כי הענקת הפרס נדחתה.
ומדוע? משום שפרופסור אמנון רובינשטיין, המחויב כאמור לעיל בהגינות עיתונאית בסיסית, שכח את חובתו זו או אף בחר במתכוון להתעלם ממנה. הוא נמנע מלציין במאמרו כי באותה ועדה, שאת המלצותיה שיבח ואף הביע צער על שלא יושמו כראוי, היה הוא-עצמו חבר (לצד השופט-(בדימ.) יצחק זמיר ועו"ד יורי גיא-רון).
אני מקווה שכתפו של הפרופסור אמנון רובינשטיין עדיין שלימה, ולא התפוקקה ממטח טפיחות השכם שהמטיר על הוועדה שבה היה חבר. צנוע שכמותו.
אי-גילוי זה מבשר אולי עידן עיתונאי חדש והתהפכות נוספת שד"ר עזריאל קרליבך ז"ל, מייסד מעריב, נאלץ להתהפך בקברו למראה מנהגי עיתונו כיום. למן העלגות הלשונית השופעת ועד הבורות וגסות הרוח המבצבצות ובוקעות מדפי העיתון.
ואם מעריב ואמנון רובינשטיין לא יפרסמו חיש-מהר התנצלות והסבר לאותה הימנעות מהגילוי הנאות, מן הראוי שמועצת העיתונות תדון בכך ותעניש את הראויים לעונש. למרבה הצער, מועצת העיתונות, בניגוד לבית המשפט העליון, אינה יכולה לנכס לעצמה סמכויות שהמחוקק לא העניק לה, ולכן אינה יכולה לשלוח למאסר עורכי עיתונים וכותבי מאמרים שמעלו באמון קוראיהם.
