הערה מקדמית: אני ממוצא אשכנזי, עירוני, בעל השכלה גבוהה ותומך ופעיל של מפלגת העבודה כמעט כל חיי. בבחירות הנוכחיות אני תומך באהוד ברק. מצד שני אני סוציאל-דמוקרט מתנגד למדיניות תאצ'ריסטית בתחום הכלכלי (כן, אני יכול להיות כל כך מורכב וגם ללעוס מסטיק באותה עת...).
אם בשל אחד ממאפייני הסוציולוגיים או המחנאיים אני פסול בעיניו של מי שהפסיד בחירות דמוקרטיות, או שחושב שדעתי מוטית בגלל דטרמיניזם עדתי-מחשבתי, אני מצטער על כך ומאחל לנו שנשפוט אדם את חברו או מנהיגיו לפי דעותיהם ומעשיהם.
אגב, מצד שני אני יכול להבין את ההאשמות בדעות קדומות וגזענות שקיימת בכל שכבות האוכלוסיה ואישית אציין שקיבלתי בחילה בכל פעם שהצוות המוכשר של התוכנית "ארץ נהדרת" הציג סטריאוטיפ מכוער של עמיר פרץ במסווה של בידור קל ביום שישי בערב (אותה תחושה עולה אגב בחיקויים של דמויות ערביות, רוסיות, נשים ועוד ועוד).
ברשימה קצרה זו אנסה להצביע על הסיבות העיקריות של כישלונו של עמיר פרץ כמנהיג ופוליטיקאי בשנה וחצי האחרונות. אני טוען כי אסור שכישלונו האישי יאיים על המשך דרכה של מפלגת העבודה כסוציאל דמוקרטית וכבעלת סיכוי לחזור לשלטון כתנועה המביאה מפנה מהותי למדינה.
אמנה להלן שלוש סיבות עיקריות לגבי עלייתו ונפילתו של עמיר פרץ שנכשל כמנהיג ציבור ופוליטיקאי: כישלון התוצאות בבחירות לכנסת, הפער בין ההצהרות לפני הבחירות לבין המעשים הפוליטיים בפועל לאחריהן וחוסר היכולת להנהיג במלחמה האחרונה. כל אלה מאפיינים את כהונתו של היו"ר היוצא עמיר פרץ.
ראשית, תוצאות הבחירות לכנסת היו כישלון כמותי. החיבור של "העבודה" יחד עם מפלגת "עם אחד" היה אמור להפוך את הכוח המאוחד לכוח משמעותי יותר. בסופו של דבר, כוחה של מפלגת העובדה נותר כפי שהיה תחת עמרם מצנע, והחיבור עם "עם אחד" לא הוסיף ולו מנדט אחד לסיעה המאוחדת בכנסת ה-17. אפשר לזקוף זאת לגורמים רבים, אך עמיר פרץ לא יכול להתחמק מאחריות אישית לכישלון של קמפיין שהדגיש את אישיותו על חשבון שאר החברים הבכירים וכן בניסיונו להרחיק ממעגל ההנהגה גורמים המייצגים את התומכים הוותיקים של מפלגת העבודה, ביניהם שמעון פרס ואהוד ברק.
ההיבט השני היה כישלון איכותי באיבוד הלגיטימיות בכניסתו לתפקיד שר הביטחון. הצהרותיו של מר פרץ עצמו לגבי תחומי הפעולה שביקש לקדם לפני הבחירות לבין תחומי האחריות שהוא לקח בפועל אחרי בחירות פערו תהום פוליטית ומעשית שלא היה ניתן לגשר עליה. הפער הזה יצר תחושה צורבת של מעשה מרמה במהלך המו"מ הקואליציוני, כאשר לא היתה זיקה נראית לעין בין ההצהרות החברתיות של עמיר פרץ לפני הבחירות לבין התפקיד הביטחוני שבחר לעצמו לאחר הבחירות. רבים חשו, ואני ביניהם, שהקול שלנו בקלפי נשדד ע"י עמיר פרץ שבחר בתפקיד שר הביטחון על פני לקיחת אחריות אישית מיניסטריאלית על עניינים כלכליים-חברתיים, במשרד פחות זוהר אך יותר מועיל למטרות שלשמן הוא נשלח מטעם בוחריו.
כישלון מוסרי וחוסר מנהיגות. הורגלנו שנים לחשוב ששר ביטחון הינו מעין רמטכ"ל על - וזו טעות. יכול להיות שר ביטחון טוב או רע עם או בלי קשר לעברו הצבאי. אחד משר הביטחון הטובים ביותר שהיה לישראל עד היום, למשל, היה לוי אשכול, שכאזרח הכין את צה"ל לניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים ע"י מילוי תפקידו המיניסטריאלי בתחום התקציב, ההכנה הלוגיסטית ואופן ניהול מערכת הביטחון ולאו דווקא בשל מעורבות בשיקולים צבאיים טקטיים.
לכן עמיר פרץ או כל נבחר ציבור נבון אחר לא היה פסול בשל סיבה זו בלבד לתפקיד שר הביטחון. אלא, שכישלונו בניגוד לדעתה של ועדת וינוגרד לא היה בחוסר מומחיות צבאי. לשם כך יש מטכ"ל ויועצים לשר הביטחון. הכישלון הוא של חוסר מנהיגות והיסחפות עם רוח הקרב. כנציג הבכיר של מפלגת העבודה בקבינט, ככל שגוף זה היווה את מרכז ההחלטות במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, היה מצופה ממנו כנציג מפלגת שלום פרגמטיסטית שלא יהיה יותר "נץ מנץ", שיזהיר מפני מגבלות הכוח ושיהווה בלם בפני החלטות פזיזות, כעמדה מוסרית-פוליטית לפני כל שיקול צבאי-טקטי.
מעבר לכך, דווקא עמיר פרץ שהכיר וידע את מצב האוכלוסיות החלשות בעורף בצפון היה צריך להיות הראשון לזעוק כי הן לא יכולות לעמוד במשך חודש בישיבה במקלטים מצחינים וללא תנאי מחיה בסיסיים. כאן הפניית העורף של עמיר פרץ הן כלפי האוכלוסיות החלשות והן כלפי היומרה לייצגן באה במלוא כיעורה, והוא העדיף במלחמה באופן צבאי צר, שם אין לו מומחיות ובדרך אישית מאוד על חשבון שיקולים ציבוריים של אמירות בסגנון "נסראללה יזכור מי זה עמיר פרץ". הוא אכן לא שכח.
אסור שהכישלון האישי יעיב על הדרך. מהסיבות שמניתי לעיל, נכשל עמיר פרץ. אסור שכישלונו האישי יהווה תמריץ לפסילת הדרך שהוא הוביל של מפלגה סוציאל-דמוקרטית ששואפת שפירות הצמיחה של מדיניות מאקרו כלכלית ייעשה בהם שימוש לשמירת כבוד האדם, צמצום הפערים וחיזוק הסולידריות בחברה ע"י תקצוב של פרויקטים בעלי חשיבות חברתית ורווחתית.
עם זאת, אם הגורמים שמובילים את הדרך הזו רוצים בהצלחתה אסור להם לזהות כמיקשה אחת את מר פרץ באופן אישי יחד עם הדרך החברתית-כלכלית. דמויות ציבוריות בתחום הפוליטי-חברתי כמו שלי יחימוביץ' ויובל אלבשן ובתחום הערכי-רעיוני כמו פרופ' דני גוטווין חייבים בעצמם לקחת אחריות ולנתק את זיהויה של הסוציאל-דמוקרטיה כמשוייכת בלעדית למר פרץ, אחרת נפילתו הפוליטית עלולה להיגמר בקריסתה של הדרך ע"י איגוף מהימין.
כמו כן, אני מקווה שהבוחרים של מפלגת העבודה, ובייחוד אלה שתומכים בה כסוציאל-דמוקרטית, ישכילו לא לשבת על הגדר ולתמוך באהוד ברק, מאחר שברור כי מצידו הימני של הכביש עומדת האלטרנטיבה הבּיבית ולכן דרוש מישהו בעל סיכויים פוליטיים וניסיון כדי לגבור על הליכוד ודרכו ההרסנית. וכן, צריך גם מישהו שידע לקחת החלטות קשות ואמיצות, גם במלחמה וגם בתהליך השלום, כפי שהוכיח ברק בקדנציה הראשונה, עוד לפני שממשלתו הופלה על-ידי גוש השמאל עצמו.
