באופן טבעי אנשים מבוגרים נרתעים כאשר הם שומעים על מערכות שמטרתם לחנך מבוגרים, ולכך מספר סיבות:
הראשונה שבהן היא הבנת המושג חינוך. יש החושבים שחינוך בגיל המבוגר פרושו שטיפת מוח, שכן בדר"כ אנשים מבוגרים אינם משנים את דעתם שהתגבשה לאורך שנים, והצלחת אדם אחד לשנות את דעתו של האחר נתפסת כשטיפת מוח.
שנית: תקופת החינוך המשמעותית ביותר אצל כל אדם הינה תקופת הילדות, גיל ההתבגרות. פעמים רבות תקופה זו כוללת התנסויות שליליות של התנגשות בין הילדים והנערים עם המחנכים וההורים, ולכן באופן טבעי המושג חינוך מתחבר ישר להתנסות לא מוצלחת.
שלישית: פעמים רבות, במרוץ החיים, האדם מעדיף להתמקד בעבודה, גידול ילדים, בילויים וכו', מאשר לעסוק בסוגיות חינוכיות המחייבות אותו להתמודד עם שאלות אישיות הנוגעות למצפון ולערכים.
רביעית: כאשר מחנכים ילד או נער, דמות המחנך הינה בוגרת יותר והפרשי הגילים וניסיון החיים מהווים בסיס מוסרי למחנך, ואילו במצב שבו אדם בוגר מחנך אנשים אחרים, נראה שאין לו בסיס מוסרי למעשה זה, שכן לשני האנשים יש את אותו ניסיון חיים.
לפני שנתייחס לכל אחת מהסיבות הגורמות להתנגדות חינוך מבוגרים, יש לבדוק מה קורה בשטח. אדם מבוגר מבחינת מערכת החינוך הוא אדם שעבר את גיל 18, שכן עד גיל זה מערכת החינוך הממשלתית מופקדת על חינוכו.
במדינת ישראל, בה רוב מוחלט של אזרחים מתגייס צבא, המערכת הצבאית משקיעה בחינוך החיילים, לאחר מכן כל אדם צריך לדאוג לעצמו, אך המשותף לכולם הוא שלאחר הצבא הם משקיעים בלימוד מקצוע במסגרת אוניברסיטה או "אוניברסיטה של החיים". מעבר לידע המועבר להם הם גם לומדים את ההתנהגות הצפויה מהם. כאן אנו רואים מקרים שבהם הנערים שהתנהגו בצורה חסרת אחראיות ובתי הספר לא הצליחו בחינוכם משתנים בעצמם, כך שבכל מקרה מתקיים חינוך לבוגרי מערכת החינוך עד גיל 23-25.
לכאורה נראה שלאחר גיל זה מפסיק האדם להתחנך ע"י גורמים חיצוניים והופך להיות המחנך של עצמו. האמנם?
את מקום המחנך תופסים אנשי שיווק, אנשי תקשורת, שמשתמשים בסוגים שונים של מדיה להעברת מסרים, כגון: שלטי פרסום, פרסומות בכלי התקשורת, כתבות ועוד.
אנשים אינם שמים לב, אך הם עוברים תהליך של חינוך בכל יום ( הליך שנקרא "חברות" בשפה המקצועית). איש התקשורת מחנך אנשים ע"י הכנסת דעות אישיות תוך דיווח על אירועים חדשותיים. עורכי העיתון מחנכים את האדם ע"י הבלטת מילים (כותרות וכותרות משנה) בתוך כתבות.
בפרסומות מופעים מסרים שמגדירים הצלחה עפ"י מראה חיצוני, יכולת כלכלית. הפרסומאי תפקידו לחנך את האדם לקנות מוצרים, גם אם אינו זקוק להם.
מאחורי כל אחד מה"מחנכים" המודרניים יש אינטרסים פרטיים, כלכלים, בסופו של דבר נוצר מצב בו האזרח הפשוט עומד מול אקטיביזם חינוכי שמונהג ע"י אנשים פרטיים, מנגד המדינה לא מציבה אלטרנטיבה משלה.
ערכים והתנהגויות שלא מוכרות עיתונים או שלא מעלות את הרייטינג לא זוכות לפרסום בכלי התקשורת, הערכים המוסכמים כגון: עזרה לזולת, סובלנות, כבוד לשונה, התנגדות לאלימות ולשימוש בסמים, לא זוכים לקבל פרסום נרחב בשונה מאירועים פלילים כגון: אלימות, רצח, גניבות, או מחלוקות פוליטיות, הפגנות, תככים ועוד. את חוסר האיזון, והתמונה המעוותת גוף ממשלתי צריך לתקן, מאחר שיש כאן פגיעה בחוסנה של המדינה נוצרות כאן נורמות והווי חיים לא טובים, שהמקור להם מבוסס על הטעיה ושימת דגש על תופעות שלילות, בעמותת בית-ספר רחוב אנו פועלים לבניית מערכת שתייצר אקטיביזם חינוכי המבוסס על צרכים לאומיים שיתרמו לחוסנה של החברה הישראלית, ומי שמנו? באיזו זכות אנו מחליטים אלו ערכים להפיץ? ובאלו תכנים לעסוק או שלא לעסוק?
התשובה לכך היא פשוטה, אין אנו מדברים מתוך אינטרסים אישיים, אנו בוחרים את הנושאים המוסכמים על רוב מוחלט של העם: אהבת האדם, כבוד הדדי, סובלנות, אהבת הארץ, איכות הסביבה, מידע היסטורי (הקמת המדינה), מאבק באלימות ובסמים ועוד.