היועץ המשפטי לממשלה אינו קורא עיתונים ואינו מקשיב לתקשורת המשודרת. לא רק הוא, אלא גם כל אנשי משרדו וכל אנשי הפרקליטות. ולא רק הם, אלא גם כל הקצונה הבכירה של משטרת ישראל והשר הממונה עליה, השר דיכטר. כולם-כולם אוטמים אוזניהם מלשמוע ועוצמים עיניהם מלראות.
כיצד הגעתי למסקנה קשה כזו? התשובה פשוטה: לא יתכן כי לנגד עיניהם, בבהירות שאין למעלה ממנה ובאופן מפורש, מתפרסמות ידיעות מסמרות-שיער על עבירות קשות שבוצעו, אך הם אינם נוקטים שום צעד לחקירתן.
כל קורא-עיתון ממוצע מכיר וזוכר את שגרת תשובתם של משטרת ישראל/היועץ המשפטי/הפרקליטות, כאשר מובא לפניהם עניין שפליליותו זועקת אך הם אינם מעוניינים בחקירתו ובמיצויו, מסיבה שהציבור יכול רק לשער ולנחש. תשובתם השגרתית לפונה היא בנוסח זה: "המתלונן לא הניח תשתית ראייתית מספקת לתלונתו".
כלומר, האזרח המטומטם, שטרח וכתב או טלפן אל אחד הגופים הממלכתיים הללו, שכל בכיריהם מקבלים משכורות לא-כל-כך קטנות וחוסה בצל פנסיה שמנה ומובטחת, לא כיתת רגליו למעקב, להאזנת-סתר, לדיבוב, לחקירת שתי-וערב ולחיטוט בגזרי נייר שנגרסו, ואולי גם לפריצה אל משרדיהם ובתיהם של החשודים. אותו אזרח מטומטם לא הבין, כי לא תפקידה של המשטרה אלא תפקידו הוא, להשלים כך את החקירה. וכיוון שלא עשה את המוטל עליו, אחת דינו לחטוף סטירה בפרצופו ולקבל מכתב המבשר לו, כי "לא הונחה תשתית ראייתית מתאימה".
חוק סדר הדין הפלילי מחייב את המשטרה לחקור בעבירה, כל אימת שמידע על ביצועה הגיע לידיעתה - בין בדרך של תלונת אזרח ובין בדרך אחרת. עובדה ניצחת זו אינה מפריעה לאנשי המשטרה והפרקליטות להימנע מחקירה, כשהדבר אינו לרצונם, ואינה מפריעה לדוברי המשטרה למיניהם להודיע לעיתון כי המשטרה תחקור אם תוגש לה תלונה (כלומר, על-פי היגיון אותם דוברים, אם שוטר נתקל בגופה שותתת-דם של אדם שנרצח, עליו להימנע מחקירה כל עוד איש, אולי המת עצמו, לא התלונן).
למען הקורא הנבוך, הסבור לבטח כי אני-עצמי לקיתי בטמטום לא-קטן, אביא שלושה מקרים שקרו לאחרונה:
המקרה הראשון הוא של עמי איילון. לפני שבועות אחדים פורסם בתקשורת, כי הלה הופיע בכנס של מפלגת העבודה באשקלון, ושם - מדוע ולמה אינני יודע - אמר כי מרגלית הר-שפי לא ידעה כי יגאל עמיר מתכוון לרצוח את יצחק רבין. כאשר נשאל כיצד הוא משוכנע בכך, השיב: הייתי ראש השב"כ והיו לי ידיעות מודיעיניות. לא אלאה כאן את הקוראים בפירוט המעשים שעשה איילון באותה עת, כשעדיין היה ראש שב"כ, ובפרטים נוספים מאותו עניין. די בידיעה כי אם נכונים דבריו של איילון באשקלון - הוא עבר בפשטות עבירה חמורה של הפרת אמונים, אם לא עבירות פליליות נוספות. לא גורלה של הר-שפי לנגד עיני, אלא העיקרון: ראש שב"כ מודה בפומבי כי נתן ידו להרשעת אדם שידע, בתוקף תפקידו וממאגר המודיעין שעמד לרשותו, כי הוא חף מפשע, ונמנע מלהזעיק את כל מוסדות המשפט בקשר לכך.
אך היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה, משטרת ישראל ואפילו שירות הביטחון הכללי (ששמו הוכתם קשות באותה ידיעה) לא פצו פה ולא צפצפו, לא פתחו בחקירה ואפילו לא הגיבו לדברים הללו. גם לא לאחר שבאינטרנט פורסמו לכל הפחות
שני מאמרים, שהפנו את תשומת הלב אל דבריו של איילון.
אבל, כותבי המאמרים הללו (אחד מהם הוא אני) לא סיפקו לפרקליטות ולמשטרה "תשתית ראייתית מתאימה". רק לאחר שמישהו יתייצב בלשכתו של מר מזוז, וימסור לידיו הודאה חתומה בחתימתו של עמי איילון כי עשה את המיוחס לו - או לחילופין יגרור לשם באוזניהם את מר איילון ואת התשתית הראייתית גם יחד - או-אז יזוז מר מזוז, אם כי את התירוצים שישלוף מאמתחתו גם במקרה כזה אפשר רק לשער.
ורק שוטה כמוני סבור כי די היה בפרסום הידיעה, בתחתית העמוד האחרון של בטאון יוצאי יהופיץ, להביא לכך שפרקליט המדינה או בכיר אחר ממנגנון התביעה ישלח מכתב אל המפכ"ל ויבקשו לחקור בפרשה: לזמן לחקירה את איילון ואת הנובחים בכנס באשקלון, לבקש מנשיא המדינה את תגובתו של איילון לפניית הנשיא בדבר המלצתו לחון את הר-שפי, לגבות עדות נוספת מפי מרגלית עצמה ומפי התובעת במשפטה, לבדוק את מסמכיו של איילון בארכיון שב"כ ואת המידע שנאגר שם על הר-שפי, וצעדים נוספים שאותם חוקרים ומשפטנים דגולים - לפחות על-פי משכורותיהם - מכירים ללא ספק טוב ממני.
המקרה השני אירע בערב שבו התבשרנו כי אהוד ברק גבר על עמי איילון ונבחר לראשות מפלגת העבודה. איילה חסון-נשר הופיעה בערוץ הראשון וחזרה פעמים אחדות על האמירה, שבאותן בחירות נעשה שימוש לא-חוקי רב ובוטה במתקנים ובאמצעים ממלכתיים. במילים אחרות, מפלגת העבודה, או מי מהמועמדים, עשו בפועל מעשי גניבה מרכוש המדינה ומאמצעיה. ניכר בה באיילה חסון, באותו שידור, כי המעשים הללו חרו לה מאוד, ואף התרשמתי כי נוסח דבריה היווה הזמנה למראיינת, גאולה אבן, להציג לה שאלות על כך, אך עורך המשדר לא רצה כנראה לבזבז את הזמן על זוטות כאלו.
אפילו על-פי שגיונות הסטטיסטיקה של מדינת ישראל, קשה להאמין כי איש מאנשי היועץ המשפטי, הפרקליטות על כל ענפיה ומחוזותיה ומשטרת ישראל, ואפילו אנשי משרדו של השר דיכטר, לא צפה באיילה חסון באותו ערב. מדוע לא קראנו למחרת היום כי נפתחה חקירה?
התשובה ברורה: אילה חסון-נשר "לא המציאה תשתית ראייתית מספקת" לגניבת הרכוש או האמצעים הממלכתיים.
המקרה השלישי הוא זה של ניצב שחר איילון, סגן המפכ"ל, שבעיתונים פורסם כי מכוניתו נסעה במהירות עצומה, וכי האזרח שראהו כך אף צילם את העבירה במצלמתו. ניצב איילון הגיב בהכחשה גמורה לפניית עיתונאי אליו, והאחרון דיווח כי דברי איילון אליו היו תערובת של גסות-רוח ואיומים.
אם יש אמת בסיפור, זהו כיעור שאין למעלה ממנו. לא פחות מתפיסת הרב הדגול זולל בשר חזיר ביום הכיפורים. שחר איילון היה ראש משטרת התנועה הארצית, ונהיגת נהגו במכונית כשהוא בתוכה, במהירות כה רבה, היא מעשה המצדיק אפילו הדחתו משורות המשטרה, מאחר שבתפקידו הוא משמש דוגמה לכל השוטרים. הכל שיערו כי צמרת המשטרה אינה יודעת היכן לקבור עצמה מרוב בושה.
אך משטרת ישראל והשר הממונה עליה לא נבוכו ולא בושו, ועולם כמנהגו נוהג. יומיים לאחר שנעשה המעשה האולטימטיבי של אטימות וצפצוף על הציבור, שבקידום הבריון האלים וגס-הרוח ניסו שחם ומינויו לתפקיד סגן מפקד מחוז ירושלים, ידעו דוברי המשטרה לבשר לנו כי איש לא יגע לרעה בסגן המפכ"ל שחר איילון, חרף הדיווח על המהירות העצומה. כך הודיעו לא רק דובר המשטרה, אלא גם לשכת המפכ"ל דוד כהן. גם השר דיכטר, שאת עלילותיו ואת גאונותו ראינו בפרשת נסיונו הכושל למנות את יעקב כנות לתפקיד המפכ"ל, הודיע כי אינו מתעסק ב"בעיות משמעת פרטניות" (מעריב, 15.6.07). שוטה שכמוני סבר בתמימותו, כי אין זו עבירת משמעת גרידא, כמו נניח נעליים לא-מצוחצחות או אי הצדעה, אך השר דיכטר אינו מוטרד בכגון דא.
במקרה זה, על-פי הניסיון, אני מניח כי אפילו יגיש האזרח המצלם תלונה למשטרה וימסור לידיה את הסרט, תהיינה לפנייתו שתי תוצאות: הוא-עצמו יועמד לדין באשמת נהיגה במהירות-יתר וגם באי-זהירות (צילום תוך כדי נהיגה), ואילו לגבי ניצב איילון ונהגו יכתוב רב-פקד כלשהו ממשטרת התנועה מכתב שבו יודיע כי "לא הונחה תשתית ראייתית מספקת".
לתפארת מדינת ישראל, משטרתה, פרקליטותה והיועץ המשפטי לממשלתה.
