עבריין מין? בממשלה?

הפריימריז בעבודה (שוב) הוכיחו שיש מחלה שנקראת "אלצהיימר פוליטי", ושהלוקים בה נוטים לשכוח טראומה קולקטיבית. אלמלא לקו בה מתפקדי העבודה מהמגזר, אהוד ברק לא היה נבחר ליו"ר המפלגה. חוקר המגיפות הידוע רביב דרוקר שבדק את הסיבות להתפרצות המחלה, גילה שיש קשר הדוק בין קבלת אתנן בתקופת בחירות, לבין התפרצות המגיפה. עכשיו, אחרי שערביי ישראל קבעו את אהוד ברק כשר ביטחון, מקורבי אולמרט מתכננים את הרישאפל בממשלתו. לרישאפל יש ריח. והריח הזה תוקף את הנחיריים של כל אלה שעוקבים בסקרנות אחרי חיפוש הקומבינה שתאפשר את שובו של חיים רמון לממשלה. מותר להגיד שנעשה לחיים רמון משפט לא הוגן. אבל אסור לא לקבל את הכרעת הדין- מפני שיש כללי משחק. ועל-פי כללי המשחק, שלושה שופטים (חיותה כהן, דניאלה שריזלי, ודניאל בארי) קבעו שחיים רמון הוא עבריין מין. למורשע ניתנה זכות ערעור, והוא ויתר עליה. הויתור הזה מכיל בתוכו את הסכמת המורשע לקביעת השופטים. לא אתחסד: גם אני, אילו הייתי חבר של חיים רמון, יתכן שהייתי נתפס ל-"אין קלון בהרשעתו", ומצמיד לקביעה הזו את המסקנה: מאחר שכך, דרכו אל הממשלה סלולה. מן המפורסמות היא, שבמדינתנו הקטנטונת, החברות בין מעצבי דעת הקהל לפוליטיקאים, מעפשת את הדעה. אני לא חבר שלו, ולכן דעתי צלולה. וכל אזרח שדעתו צלולה, לא ישלים עם העובדה שבממשלה מכהן עבריין מין מורשע. אלה התומכים בכניסתו של רמון לממשלה, "מתעלמים" מפסק-הדין, ונתפסים חזק בקביעה המלאכותית ש- "אין קלון בהרשעתו". בחברה מתוקנת, עבריין מין מאבד את כבודו. ובעניין הזה כתב כבוד השופט העליון (בדימ.) אליהו מצא: "הימנעות מקביעתו של קלון, אינה מחזירה לנאשם את כבודו... וברמון ימשיך לדבוק הדופי המוסרי הטבוע בביצועה של עבירת מין" (ידיעות-אחרונות / 27.5.07). ועוד מאותו מאמר (הייתי צריך להתחיל מזה): "מינויו של רמון לשר בממשלה, יהיה משום חילול כבוד המשרה ופגיעה בציבור, וניתן להניח שלא יעמוד במבחן הסבירות, שהוא מעיקרי הדין המינהלי". מסתבר שכשמדובר בנושא שאינו עומד בסתירה לתחושת הבעלות של שופטי העליון לשעבר, "ה(בדימ.)ים" לא נרתעים מהפצת דעתם המוסרית. תומכיו של רמון יכולים להגיד אלף פעם ביום: "בעבירה שחיים הורשע בה, אין קלון"! אבל הם לא יכולים להגיד אפילו פעם אחת, ש- "חיים רמון לא עבריין מין". ואם ימונה לשר אוצר, אפשר יהיה לומר שבממשלת אולמרט מכהן עבריין מין, ושבזכות הרשעתו הוא שודרג. (...ותודה למתלוננת שהתעקשה על גרסתה בביהמ"ש, עד כי לא נותרה לשופטים ברירה אלא הרשעה, ותודה לאלוף גדי שמני שחיזק את המתלוננת ברגעיה הקשים, וכמובן תודה - איך לא - לידידי אברהם הירשזון שלהיטותו לתיק האוצר, היא שהעיפה את המכסה מתיבת הפנדורה, וכל השאר היסטוריה...). צריך להזכיר לכל אלה שתומכים בשובו של הנסיך האשכנזי לממשלה, שבמהלך משפטו, חיימק'ה שלנו לא בחל בהבאתם של עדי שקר לביהמ"ש. והעבירה שבגינה הורשע פה אחד, אינה נשיקה כפויה בחיילת כמו שכתב נחום ברנע, ורבים מחבריו. אלא החדרת לשונו לתוך פיה בניגוד לרצונה. לא בפינה חשוכה במועדון פיק-אפ תל אביבי, אלא במתקן ממשלתי בעיתוי חירום. לרשימת המתנגדים לשובו של רמון לממשלה, הצטרפו שני שרים מקדימה: שרת החוץ ציפי לבני, והשר לביטחון פנים אבי דיכטר. שניהם, מי בקול נחרץ (דיכטר), ומי בקול רפה (לבני), הביעו בשתי הזדמנויות שונות, את דעתם נגד. ועל זה אני אומר לעצמי: אם לבני ודיכטר חושבים כמוני, סימן שקלעתי לדעת גמדים...