מדהים לחזות באושר הגדול האופף את שמעון פרס ובני משפחתו מרגע שהתברר להם שהוא עומד להיכנס בנעליו של משה קצב.
הרי אפילו שמעון פרס אינו מכחיש שהוא נולד בגיל מאוד מאוד צעיר...
והרי האיש הענק הזה כבר ראה הכל בחיים. אין זה אלא שאהבתנו לצעצועים אינה יודעת שובע, והיא רק גוברת עם השנים.
ואצל שמעון פרס האושר כפול ומכופל. שהרי עם זכייתו הוא השליך מאחורי גבו את גלימת הלוזר הבלויה.
והכבוד, אוי הכבוד. מיהו זה ואיזה הוא בן אנוש שיבעט בחנופה?
אבל שמעון פרס הרי לא יסתפק בכבוד. כי שמעון פרס צריך להמשיך ולשרת את המדינה.
וטובת המדינה, כך יחשוב שמעון פרס, היא שבמשכן הנשיא תוקם לה ממשלה קטנה שתנהל את ענייני המדינה הבאמת גורליים.
מקובל לחשוב, שיצחק רבין הוא זה שהדביק לפרס את התואר "חתרן בלתי נלאה".
ובכן, לא בדיוק; עשרות שנים קודם לכן, בתחילת שנות החמישים, כששמעון פרס הצעיר כיהן בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, התקיימה שיחה בין משה שרת לבין הרמטכ"ל דאז מרדכי מקלף. משה שרת מספר ביומנו האישי, כי באותה שיחה תינה מקלף את צרותיו, ובין היתר קונן על כך ששמעון פרס (ציטוט): "חותר תחתיו בלי הרף ומתנכל לגזול ממנו ענפי פעולה ולהעבירם לרשותו".
בל נתפלא, איפוא, כשנגלה לפתע כיצד מנהיגי עולם ושועי ארץ באים אל שמעון פרס לדון איתו בענייני מדינה חשובים ולאחר מכן, בדרכם לשדה התעופה, הם קופצים אל אולמרט לשיחת נימוסין קצרה.
