אני מוצא עצמי קצת "מתגעגע" ליצחק שמיר. בפרספקטיבה של מספר שנים ברור לי שהאיש השמרן והקשוח הזה יוכר כאחד מהאחראיים שבראשי ממשלת ישראל. שמיר יוכר ככזה, מפני שמה שהוא הבין בצורה אינטואיטיבית, לא הבינו ראשי ממשלה "כריזמטיים" רהוטים ומשכילים יותר, גם לא יצחק רבין שהיה מנהיג אחראי וזהיר, למרות שהתפתה לטעות הנוראה מכול - הסכם אוסלו.
המעלה הראשונה של יצחק שמיר היתה הבנתו את הצורך למנוע קיטוב בעם. מעולם לא שמענו את שמיר משתלח, או מתנשא על חלק מסוים בעם. מעולם הוא לא התפתה לבחור בדרך של דמגוגיה או הסתה, או ספין, לצורך השגת רווח פוליטי, או לשם גריפת פופולריות. שמיר עמד על השקפותיו, לא ניסה להתחנחן ומאידך הוא לא שנא ולא ראה ביריבים אידיאולוגיים אויבים אישיים.
מעלה חשובה נוספת היתה הבנתו והכרתו כי הערך החשוב היחיד הוא קיומה, שלומה ובטחונה של מדינת ישראל ולא תדמיתו של ראש ממשלתה. שמיר ידע לחרוק שיניים ולעמוד מול הכפשות מביתו הפוליטי [זוכרים את ה"חישוקאים"?] ומבית מדרשו של השמאל ולא להיגרר אחריהן. האיש פשוט לא חשב שעיסוק בתדמיתו האישית ובספינים תקשורתיים הוא הדבר החשוב. אצל שמיר יכולת להיות בטוח שהוא לא יבצע פעולה כלשהי בשל נסיבות פוליטיות פנימיות, אם אינו סבור שאין בכך לשרת את טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל.
לא ניתן לקבוע בביטחון, אך יתכן שיצחק שמיר לא היה פותח במלחמת לבנון השנייה, לא מפני שהוא רודף שלום, אלא מפני שהתלהמות היתה ממנו והלאה והוא היה בודק בשבע עיניים מה בכלל ייצא לנו מזה. העובדה שנסראללה היה לועג לו באופן אישי לא היתה משנה דבר בהחלטותיו. שמיר לא האמין בפתרונות קסם כמו מהלומה צבאית [ראה התאפקותו הנחרצת במלחמת המפרץ] או בפתרון של יוזמות שלום. לדעתי הוא הבין כי במציאות של המזרח התיכון הניסיון להשיג יעדים מרחיקי לכת במלחמה, או בשלום, מסוכן באותה מידה. לעומת זאת הדרך של לא להעיר ולא לעורר הוכיחה עצמה פעמים רבות כדרך הנכונה.
נכונות גישתו של שמיר נובעת ממציאות שבה מי שמנסה לחולל תמורות גדולות באזורנו יגרום רק לזעזועים מיותרים ולסיכונים בלתי מבוקרים. שינויים גדולים מעוררים התנגדות קשה ואינטרסים נוגדים. עדיף לחיות בשקט יחסי ולא להזיז כלום, או אם מוכרחים, להזיז באופן הזהיר ביותר. הפער בין חסידי יוזמות השלום הנועזות, לאלו המוכנים להסתכן בפעולות הכרעה צבאיות, הוא קטן בהרבה ממה שנדמה. אלו גם אלו סובלים מפעלתנות יתר הנובעת מחוסר ענווה ואמונה מופרזת בכוחם לעצב את המציאות המזרח תיכונית.
אם אני צריך להצביע על מייצג מובהק לפתולוגיה של הפעלתנים המדיניים, אזי יוסי ביילין אדריכל הרפתקת אוסלו וחסיד תקיפת סוריה במלחמת לבנון האחרונה הוא הדגם. כיום, לאחר המפולת של אש"פ-פתח בעזה, הוא שב ומציע לנו לכרות הסכם עם אבו מאזן, שלא יהיה שווה את הנייר שעליו ייכתב. לא מדובר כאן במדינאות, אלא בבעיית אגו של מי שפשוט לא יכול לשבת בשקט ולהבין כי כעת אין בו, לעת הזאת, תועלת ואיש אינו מוצא בו עניין.
ההבדל האמיתי בין שוחרי שלום לחסידי הפתרונות הכוחניים הוא בשיטת הפעולה בלבד. אלו גם אלו מאמינים שחייבים תמיד לעשות משהו כדי לפתור בעיות ולעצב מציאות חדשה והם נבדלים מאלו היודעים כי העשייה יכולה לעתים להוליד בעיות קשות יותר וסכנות חמורות יותר ויש חוכמה בהמתנה ואי עשייה.
היה זה, כמדומני, מרק טווין שאמר כי בנערותו לא סבל את אביו שהיה שמרן צר אופק ומלא דעות קדומות והוא הופתע לגלות כמה החכים האב עם השנים. זו תחושתי כלפי יצחק שמיר. בעבר לא סבלתי את הפסיביות, השמרנות הזהירה שלו ועקשותו וראיתי בה משהו שנובע מקיפאון מחשבתי, שלא מוליך לשום "פתרון". מעניין לגלות עד כמה החכים יצחק שמיר עם השנים.
