ישנם שלושה סוגים של ההפרעה. הראשון מתאפיין בעיקר בהיפראקטיביות ואימפולסיביות. מדובר בילדים שחייבים להיות כל הזמן בתנועה, לגעת ולשחק בכל דבר שנמצא בהישג ידם. בשעת ארוחה מניעים רגליים וידיים ומתקשים למצוא מנוחה. האימפולסיביות שלהם תבוא לידי ביטוי בכך שהם יפעלו מבלי לחשוב על תוצאות פעולתם וכן יביעו רגשות ללא כל איפוק.
הסוג השני מתייחס לילדים הסובלים בעיקר מחוסר ריכוז. הריכוז מוסח לעיתים תכופות, הם משתעממים במהרה ומתקשים להתמיד במשימות. יש להם קושי בהתארגנות, בלמידת דברים חדשים, קושי בביצוע הוראות, איבוד של חפצים אישיים באופן תכוף, מעבר מהיר מדבר לדבר. ילדים עם הפרעה זו אינם היפראקטיביים או אימפולסיביים בדרך-כלל, לעיתים תכופות הם נחשבים לחולמניים, מפוזרים ואיטיים. הסוג השלישי, הוא הפרעת קשב וריכוז "משולבת".
יחד עם זאת, ילדים רבים יכולים להתאפיין בחלק מהתסמינים האלו, במשך תקופה מסויימת בחייהם, למרות שאינם סובלים מהפרעת קשב וריכוז. פעמים רבות ילדים יתנהגו באופן שמפריע להתנהלות תקינה של הפעילות בגן, או הלימודים בבית הספר והצוות המחנך יציע לשלוח את הילדים לאבחון, בצירוף חוות דעת הרומזת על הפרעת קשב וריכוז.
גם לרופאים, לפעמים יש יד קלה על ההדק וילדים רבים מקבלים מרשמים לרטלין, מבלי שיהיה בו צורך של ממש. בשנים האחרונות הורים רבים נרתעים מלתת ריטלין לילדיהם ובצדק. ריטלין היא תרופה עם שלל תופעות לוואי, פעמים רבות לצד השקט והריכוז המופלא שהושג, אותו ילד שובב מאבד את שמחת החיים והחיוניות שלו, המוטבציה שלו יורדת וכן גם הסקרנות וההתלהבות הילדותית. בחלק מהמקרים, באופן פרדוקסלי, תהיה דווקא תגובה של המרצת יתר, ירידה בריכוז והחמרה של אי השקט. הריטלין גם גורם לדיכוי התיאבון ובחלק מהמקרים אף לבעיות גדילה.
ההומאופתיה הקלאסית מתייחסת לבעיות קשב וריכוז כביטוי חיצוני לחוסר איזון פנימי שיש להשיבו על כנו. תהליך האבחון לוקח בחשבון את הילד על מכלול תכונותיו ולא מסתפק באבחונו של הילד כ"היפראקטיבי". ההומאופת אוסף את כל הסימנים והסימפטומים, הן הנפשיים והן הפיזיים יחד עם אפיונים כללים של האדם, הוא מחפש תרופה הומאופתית, כלומר תרופה אחת ויחידה, הדומה לתמונת הסימפטומים של הילד.
התרופה ההומאופתית מהווה גירוי לכוחות הריפוי הטבעיים הטמונים בגוף לחזור למצב של איזון, מצב שבו כל הסימפטומים והסימנים נעלמים, הן הנפשיים והן הפיזיים, מצב רוחו של האדם משתפר, הוא מרגיש חיוני יותר, יצירתי יותר, והוא הופך לחסין יותר לגורמי מחלה שהוא יפגוש בעתיד. כלומר, במקרה של ילד עם הפרעות קשב, התרופה ההומיאופתית המותאמת באופן ייחודי לילד, תטפל בחוסר האיזון מהשורש, ולא רק בסמפטום ההתנהגותי. הגישה ההומיאופתית לוקחת בחשבון כי לכל ילד צורת הביטוי האישית שלו ולכן בקבוצה של עשרה ילדים הסובלים מ-ADHD, כל ילד יקבל תרופה הומיאופתית שונה.
ר', ילד בן 4, הגיע לטיפול בגלל דלקות גרון חוזרות. התברר כי ר' סובל מבעיית התנהגות קשה ועדיין לא אובחן כ-ADHD בגלל גילו הצעיר (האבחנה מתבצעת מגיל בית ספר, בדרך-כלל 7 ואילך). ההורים של ר' לא היו מודעים לאפשרות למתן את בעיית ההתנהגות שלו באמצעות הטיפול ההומאופתי ולכן לא סיפרו על הבעיה מיוזמתם. לא היה צורך לספר, כבר בדקות הראשונות הילד התרוצץ בחדר, נגע במחשב שלי, נגע בתקעים, בכל מה שאסור... אחרי כמה דקות החדר כבר היה צפוף בשבילו, הוא רץ החוצה לכיוון הכביש, הוריו החזירו אותו למשרד, הוא רץ שוב החוצה וחוזר חלילה... שאלתי - איך בגן? איך עם האחים שלו? מתברר שהילד מרביץ הרבה לילדים אחרים, נושך, מאוד אגרסיבי, מקנא לאחיו הגדול, מרביץ לו, לא מפחד, לא מפחד להרביץ גם לילדים אחרים שגדולים ממנו.
ר' קיבל תרופה הומאופתית שהותאמה לו אישית לפי מכלול הסימפטומים והמאפיינים הפיזים והנפשיים, אחרי חמישה חודשים, ההורים מספרים שדלקות הגרון נעלמו, בגן מספרים שהוא משתתף יותר, משחק יפה עם הילדים, עדיין מרביץ לפעמים אבל לא כמו בעבר. הגננת אמרה שהתקשורת שלו השתפרה מאוד, שהוא מבטא יפה את מה שרוצה ולא עובר מיד לכעס, תסכול ואלימות.
לא צריך לחכות לגיל 7 כדי לאבחן בעיית קשב. הסימנים נמצאים שם הרבה קודם וככל שתקדימו לטפל בבעיה מן השורש, כך תוכלו להקל על תפקודו של הילד במסגרות בעתיד וכל זאת מבלי לפגוע בשמחת החיים של הילד וההתלהבות שלו. במקרים בהם הילד כבר מטופל בריטלין, או בתרופות פסיכאטיריות, חשוב ליצור שיתוף פעולה בין ההומאופת לרופא, או הפסיכיאטר המטפל ואז לשקול להוריד בזהירות ובהדרגה את הילד מהתרופות. זאת, אך ורק אם יהיה שיפור התנהגותי ונפשי ניכר. שיתוף פעולה זה הוא הכרחי על-מנת למנוע את תסמיני גמילה מהתרופות.
חשוב להבין, ככל שתקדימו לטפל בבעיית הקשב והריכוז של ילדיכם, כך יקל עליהם ועליכם. ילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז יגיעו לבית הספר עם צרכים קצת שונים ויהיה על המורים, המחנכים ועל שאר בעלי המקצוע שבאים עמם במגע, להיות מודעים לצרכיהם ולמגוון האפשרויות שמעניקות מענה לצרכים אלו. מענה, אינו בהכרח טיפוח חוסר היכולת על-ידי "הקלות" לסוגיהן, מענה הוא בראש ובראשונה, ראיית הקושי כאתגר והזדמנות לצמיחה.
