ההפיכה הצבאית של החמאס ברצועת עזה שינתה את נתוני היסוד בזירה הפלשתינית. הויכוח בין החמאס לפתח על שאלת הייצוג של העם הפלשתיני הפך למאבק קיומי בין שתי התנועות ולפיצול של העם הפלשתיני תחת שתי הנהגות בשני אזורים גיאוגרפיים שונים ונפרדים בפלשתין.
תנועת החמאס שינתה את האסטרטגיה שלה. מחתירה להשתלט על מוסדות אש"ף והרשות הפלשתינית מבפנים בתהליך ארוך טווח, אצה לה הדרך לשימוש בכוח על-מנת ליטול לידיה את עמדת ההנהגה של העם הפלשתיני. בכך הסירה תנועת החמאס את המסכה מעל פניה והיא אינה מותירה במסגרת אסטרטגיה זו כל מקום לשיתוף פעולה עם הפתח על בסיס של שותפות הוגנת.
המציאות בזירה הפלשתינית עולה על כל דמיון. המאבק הקיומי בין החמאס לפתח דחק את העיסוק בשאלת "הכיבוש הישראלי" ו"האויב הישראלי". המונחים "כיבוש" ו"אויב" קיבלו משמעות חדשה במילון הפלשתיני. ארגון החמאס מואשם עתה כ"כוח הכובש" ול"אויב" ובנות הברית האסטרטגיות של העם הפלשתיני בתקופת האינתיפאדה - אירן, וחיזבאללה - הפכו ביום אחד ל"שטן הגדול" המשמן את גלגלי מלחמת האחים הפלשתינית כחלק מתפיסת עולם רחבה יותר של מהפכה איסלאמית אזורית ועולמית.
ישראל אינה יכולה להישאר אדישה מול השתנות נתוני היסוד בזירה הפלשתינית. עליה להגדיר מחדש את מפת האינטרסים שלה ויעדיה לטווח הבינוני והארוך ולחפש בני ברית איתם תוכל לקדם יעדים אלה. עד ההפיכה הצבאית של החמאס לא יכלה ישראל לסמוך על אבו מאזן, וכוחות הפתח שבחרו בדרך של שיתוף-פעולה וחלוקת השלטון עם החמאס ולמעשה נתנו יד לטרור ואפשרו לחמאס לחזק את בסיס כוחו ברצועת עזה. מבחינה מדינית גם לאחר נפילת עזה לידי חמאס נותר הפתח יריב אידיאולוגי מר של ישראל ויעדיו אינם שונים מהותית בבסיסם מבחינתה של ישראל. הפתח בדומה לחמאס לא ויתר על שאיפתו לממש באופן מלא את שיבת הפליטים הפלשתינים והוא משתמש בזכות השיבה כאמצעי לחיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית.
עם זאת, ממשלת ישראל צריכה, בבואה לגבש את מדיניותה העדכנית בזירה הפלשתינית, להכיר בעובדה שההפיכה הצבאית של החמאס סדרה מחדש את הקוביות במערכת האזורית. מדינות ערביות מרכזיות נמצאות כעת באותו צד של המתרס עם ישראל, הנתפסת כגורם היחיד היכול להוציא את הערמונים מן האש ולהחזיר את השלטון השפוי להנהגה הפלשתינית. יש הטוענים שאסור לחזור על "טעות אוסלו" ולהיזהר כמי שנכווה ברותחין מפני כל ברית מחודשת עם הפתח. צדק אידיאולוגי רב בטענה זו, ואולם בהתוויית מדיניות יש לקחת בחשבון גם שיקולים אחרים, לעיתים חשובים לא פחות לביטחון הלאומי.
המאבק הפלשתיני עתה אינו מתנהל על שחרור פלשתין אלא על שחרור עזה. המציאות יצרה בסיס לשיתוף פעולה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, יריב מר של הציונות, נגד הכוח העולה החדש החמאס המייצג את הכוחות האיסלאמיים הקיצוניים המאיימים במהפכה איסלאמית בכל המזרח התיכון. הברית עם הפתח בתקופה זו, מבלי להתפשר בנושאי הביטחון, חיונית כדי להחזיר את השד האיסלאמי הקיצוני לבקבוק ולמנוע השפעתו השלילית על היציבות האזורית וחוסנם של המשטרים המתונים. זה האינטרס הישראלי העליון. סיבוב העימות הבא עם הפתח יכול לחכות.