לטעמי, פתרון בעל סיכוי עובר דרך תוכנית לשת"פ עם הרשות הפלשתינית, ליישוב פליטים המתגוררים כיום באיו"ש ביישובי קבע חדשים, כחלק מתוכנית להקמת תשתית למדינה הפלשתינית. הרשות חייבת להעביר את מרכז הכובד של פעילותה מן התחום הפוליטי-פורמלי-הצהרתי, לתחום האזרחי-כלכלי-חינוכי, ליצירת בסיס ליישות מדינית שתוכל לפעול ולהתקיים עצמאית בשלום עם ישראל. כל דבר אחר ינציח את המצב הקיים ואף יחמיר אותו, יוביל לאי-שקט חברתי, יקצין עמדות, יחדש את האלימות ויאלץ בסופו של דבר את ישראל לחזור ולהקים "קיר ברזל" בינה לבין הרשות ואולי אפילו לפעול נגד הרשות או מי שיחליף אותה בכוח, עם הסכמת "העולם" או בלעדיה.
זו אינה משימה פשוטה מכמה וכמה סיבות:
ראשית, יש להסכים על התהליך, מטרות הביניים שלו, מסגרתו, קצבו, כללי הניהול והבקרה ועוד. במסגרת זו, תצטרך ישראל להיערך באיו"ש הערכות שונה מזו הקיימת כיום, שבעתיד תכלול גם ניוד תושבים יהודים כחלק מהמהלך הכולל, אבל ללא פינוי חד-צדדי.
שנית, יהיו לתוכנית מתנגדים באזור, שהאינטרס הפלשתיני אינו בראש סדר העדיפות שלהם, והם ינסו לטרפד אותה.
שלישית, אין וודאות שהרשות מסוגלת להוביל אפילו מהלך מוגבל כזה.
רביעית, המדובר בתהליך ממושך, שאת מלוא פירותיו ניתן יהיה לראות לאחר שנים. יתרונו ביכולת ל"גלגלו" – להרחיב או לצמצם – לפי מידת ההצלחה וההתקדמות של מהלכי ה"פיילוט".
חמישית, בעיות האמון והבדלי התרבות בין הצדדים. אלה יחייבו מנגנוני בדיקה והערכה אובייקטיביים וחיצוניים ל"שותפות" הישראלי-פלשתינית, לפחות בשלביה הראשונים.
שישית, לחץ ציבורי להרחיב את מסגרות היישום להיקף וקצב שיסכנו את הפרויקט כולו.
שביעית, קביעת מינון המעורבות הבינלאומית והערבית בתהליך אינו פשוט.
למרות שיקולים אלה, ומשום שהברברת הפוליטית של המנהיגות הנוכחית משני הצדדים ושל תומכיה מכל הצדדים אינה מובילה ליעד קונקרטי כלשהו, רצוי לקבוע יעד מציאותי, מעשי ולא בומבסטי ולהתקדם אליו בהדרגה. בלי יעד כזה, יחזור המזרח התיכון ה"דינאמי" לעסוק בפוליטיקה של כוח ו"כיפוף ידיים", ובצעדים ייצוגיים ופורמליסטים שיביאו רק קשיים ואכזבות. עיסוק כזה (במסגרת הקונספט של "הכול עכשיו") לא הביא דבר בעבר ולא יביא כנראה גם שום דבר בעתיד, אלא יקצין עמדות. הסכמי אוסלו נכשלו משום שעסקו בהצהרות "סתומות" ובמהלכים "הפגנתיים", שלא יצרו מציאות חדשה בשטח. כל צד נשאר בעמדותיו והתבצר בהן, כשהוא מצפה להתקפלות הצד האחר.
"המשוואה" שנרשמה בבסיס התהליך, לא הייתה מאוזנת מבחינת ה"ממדים". אין ולא יהיה איזון ממשי בין ויתורים בחומר לתמורה בניירת. זה מרשם כושל מראש. ומרשם כושל כזה היה הבסיס ל"אוסלו", ל"וואי", ל"שארם" ולכל הדיאלוגים האחרים שנכשלו.
בהסכמים "סתומים" ובתמורות לא מאוזנות, אין מגיעים לשינוי עמדות ותפיסות מהותיים. ניתן להגיע לחיזיון זמני של ויתור בכדי להשיג יתרון מוחשי בלי לשנות מציאות ועמדות מן היסוד. הסכם השלום עם מצרים אינו סותר כלל זה, אלא מהווה מקרה-גבול שלו. סיני הוא אזור גדול מאוד, מדברי, מיושב בדלילות רבה, מפורז מכוחות צבא ונשק כבד ומרוחק מאוד ממרכזי האוכלוסיה האזרחית של ישראל, ומאידך בעל חשיבות כלכלית רבה למצרים, ומגובה בערבויות אסטרטגיות וכלכליות של ארה"ב. עובדות אלה מעמידות לצד התמורה הטריטוריאלית של ישראל, תמורות מוחשיות של מצרים. אין בכך איזון, אבל יש בכך משקל נגדי סביר. כל עוד סיני אינו מיושב בצפיפות, במיוחד באזורי הגבול עם ישראל, הפרת הסכם השלום על-ידי מצריים מאפשרת "תיקון" הא-סימטריה גם על-ידי ישראל.
זה, כמובן, אינו המצב באיו"ש וברמת הגולן, ולכן כללי המשחק באזורים אלה חייבים להיות שונים. במקרה הפלשתיני האיומים הם מסוג אחר לגמרי והפתרון חייב להיות מסוג אחר. שחרורי כספים לא יועילו, והקלות כאלה ואחרות בתנועה לא יועילו. פינוי של מספר ישובים "בלתי חוקיים" לא יועיל, כוחות בינלאומיים לא יועילו וגם חיבוקים והצהרות תמיכה לא יועילו. כל המהלכים הללו אינם מבשרים שינוי ולכן לא יועילו. ויתורים חסרי-שחר לא יועילו, כי ויתורים חסרי שחר מייצרים דרישה לעוד ויתורים חסרי שחר.
שני הצדדים במילכוד, בגלל "תחושות הבטן" שלהם ובעיקר בגלל המנהיגות הרופסת שלהם. מדיניות האספירינים היא מדיניות כושלת, אם תימשך - צפויות לנו הפתעות בלתי נעימות גם באיו"ש.