למען הגילוי הנאות, אני חייב להתוודות שאין זה מקרה יחיד בלבד. העיתונות הכתובה והאלקטרונית אוהבת לאפשר חופש ביטוי לכל מי שמבטא את דעתה, או לחילופין, כל מי שמקורב אליה. כתבתי על סוגייה זו פעמים מספר. אפילו כותרת אחת הרשימות שלי שהתפרסמה, כן , כן, הייתה "מסך הברזל". והמבין יבין.
פטרוני הדעות הם הקובעים מה יפורסם ומה לא. למזלי הרב, יש עורכים רבים שההגינות מאפיינת אותם, ומפרסמים את רשימותיי, ורחמנא לצלן, הרשימות זוכות לתהודה, לא פחות מאלה הנכתבות על – ידי מי ש"מותר" להם להביע את דעתם.
המדיום הטלוויזיוני שונה. הקאסטה הקובעת מצומצמת. רק מי שבעיניה ראוי להופיע ולהביע את דעותיו, אכן יופיע. לא יעזרו ידיעותיך, מומחיותך או כל כשרון אחר; רק הקרבה לקאסטה.
במהלך מלחמת לבנון השניה ניסיתי, בכל האמצעים, להשמיע את קולי ועמדתי לגבי המלחמה. 34 ימים בהם שהיתי עם משפחתי במקלט, והתחושה הסובייקטיבית שהכשרתי בכל זאת יכולה, אולי, לתרום משהו לדיון הציבורי, דחפו אותי לפנות אל ערוצי הטלוויזיה השונים. באותה הצורה הם הדפו אותי וזרקו אותי מכל מדרגות משרדיהם. כל אשר כתבתי, תוך כדי המלחמה וגם לאחריה, בעצם עד היום, התפרסם באותם עיתונים שמצאו לנכון "להסתכן" ולתת לי צ'אנס. לצערי הרב, באמת, צדקתי בכל אשר אמרתי. זאת תחושתי וזו הבנתי המוגבלת. הכל פרוס בפני הציבור והוא זה שיכול לשפוט.
ועוד אפיזודה קטנה , אך מייצגת. בשבוע השני למלחמת לבנון השניה , שוחחתי טלפונית עם אחד העיתונאים הבכירים , בעל מוניטין רב. אמרתי לו שלעניות דעתי, המדובר במחדל לא פחות גדול מזה של מלחמת יום הכיפורים, אולי אפילו יותר מכך. לא הסכים עמי, וזה לגיטימי לחלוטין. כאשר ביקשתיו לראיין אותי בתוכניתו המאוד נצפית, תשובתו הייתה נחרצת: איני יכול לעשות זאת.
לא התיימרתי ליטול את חלקם של מומחים גדולים ממני. לא באתי לצבוא אל פתחם של גבירי המדיה, לא כדי לקבל נדבות ולא כדי לזכות בתהילה. באתי מתוך שכנוע שבכוחותיי הדלים, אני מסוגל, אולי, לתרום לתקון המצב. הביקורת, כאשר היא לא קנטור לשמו, אלא למען שדוד המערכות ושיפורן, הכרחית וחיונית.
במשך שנים רבות הקמתי דורות של תלמידים שכל מבוקשי מהם היה לחשוב ולחשוב, לחקור ולסתור. אין דבר יותר משחרר ויותר תורם מאשר מחשבה חופשית, צלולה, המבוססת על למידה והתנסות, גם אם היא לא תואמת את דעתך. אני גאה במה שעשיתי וממשיך לעשות במרץ רב. אם לאחר כל אלה, מישהו רואה בכך קיבעון מחשבתי, שיבושם לו.
בסופו של דבר, מי שיקבע את הדיאגנוזה זהו הציבור ולא עורכים בכלי התקשורת. מי מה שאני מסוגל לקלוט, נדמה לי שהקיבעון המחשבתי נתגלה במלוא כיעורו דווקא בכלי תקשורת מסוימים, כולל באלה שהזכרתי לעיל. לא אני קובע זאת, אלא הועדות השונות אשר חקרו את התנהלות התקשורת בזמן מלחמת לבנון השנייה. הן קבעו שעיתונאים רבים התגלו כעיתונאי – חצר תוך מעילה בתפקידם. ישפוט הציבור מה יותר חמור!
למען הגילוי הנאות, מעולם לא ביקשתי תמלוגים או כל אתנן אחר עבור רשימותי.
